BePardes HaChasidut VeHakabbalah, History of the Zohar, Part II 189

את כל אלה הדברים מקיימים ומאשרים חכמי הודו לא רק על־פי ניתוח פילוסופי־פסיכולוגי, כי אם גם על־פי נסיונות מיוחדים במינם, על־פי תרגילים רבים ושונים במשך שנים רבות ועל־פי אופני־חינוך מיוחדים, שעל־ידם המורה מוליך ומעלה ממדרגה למדרגה. ימים ושנים עוברים על התלמיד עד שהוא רואה את העולם האסטראלי לא בדרך פילוסופי־לימודי ובדרך הפשטה גרידא, כי אם בדרך ראיה חושית פנימית, ואז הוא מגיע לידי מדרגת היציאה לעולם האסטראלי, מעין רפטיציה של מות, היכולת לעזוב את חלקי הגוף, ואף את הגוף הפנימי, האתרי, ולחיות בעולם הרוחות, לא בבחינת היותם מופשטים מכל ההרגשות, כי אם בבחינת היותם עוד דבוקים אל ההרגשות, ולהיות, באופן זה, מופשט מן הגוף ובכל־זאת גם דבוק בו בנימים דקות מן הדקות, שעל־ידן יש לו, לתלמיד, היכולת לשוב לגופו. מכיון שהגיע התלמיד לידי מדרגה זו, הוא לומד עוד שנים רבות עד שהוא מתרגל באופן זה לצאת לעולם השכלי ולשוב לגופו. אחרי־כן הוא יודע ״לצאת״ לעולם הרוחני. העליון, הטוב; אחר־כך הוא מגיע להדרגת הנירונה, לדבקות ה״אני״ העליון שבו ב״אני״ העולמי, לידי אכסטזה גבוהה שבגבוהות, שכבר אין בה לא מן החושים החיצוניים, אף לא מן ההרגשות, אף לא מן השכלים, אף לא מן הטוב העליון, אלא מן העניין האלהי עצמו: דבקות האטמה (הנשמה העליונה של האדם) בברמה, האין־סוף.