BePardes HaChasidut VeHakabbalah, History of the Zohar, Part II 327

העתיק הקדוש, הסתום מכל־סתום, לא נזכר בתורה בפירוש, כי־אם ברמז־רמיזא, ולא נתגלה כלל, ואותו רמז־רמיזא הוא בבחינת הראש של ה״עתיק״ הנעלם מכל־נעלם, כי כולו — מלבד הראש — מלובש ביתר הספירות. ראשית גילויו של העתיק הוא במוחא סתימאה (הבחינה השלישית, הראש האחרון שב״עתיק״, כמבואר לעיל), שהתפשט והתלבש והאציל את החסד העליון (ספירת החכמה) ואת החסד התחתון (ספירת החסד), והחסד העליון (החכמה) התפשט והתלבש והתכלל ב״מוחא סתימאה״. כשהתלבש הלבן ההוא (״חוורא דא״ — כתר־עליון — הבחינה השניה שב״עתיקא״) באור ההוא (ב״מוחא סתימאה״), בטש הראש הנעלם (בטש מי שבטש״, כלומר, אותו ״רישא דלא אתידע״) במוח הנזכר, והאיר אור, ונמשך מן ה״מזל״ לוח אחר, ספירת החכמה, שהתפרד והתנוצץ לשלשים ושתים נתיבות אור (״ל״ב נתיבות חכמה״ — עשר ספירות וכ״ב אותיות התורה). בשעה שהופיעה אצילות זו, נגלפו שלשה ראשים, חכמה ובינה וה״מזל״ העומד ממעל להן, ״ובמזלא תליין ואהכלילן ביה״ — וכולם נכללים ותלויים במזל היותר עליון, שאיננו עומד מעל לחכמה ובינה, כי־אם הוא האין־הפלא עצמו.