BePardes HaChasidut VeHakabbalah, History of the Zohar, Part II 338

נאמר: ״כי אל דעות ה״, לפי שספירת־הדעת כוללת ומאחדת שתי הדעות, החכמה והבינה, ומתפשטת בחסד ובגבורה, ו״תפארת״ היא הגילוי החיצוני של אותה הדעת (״משה — הדעת — מלגאו; יעקב — התפארת — מלבר״). על־כן נאמר: ״לו נתכנו עלילות״, והכתיב הוא: לא, באלף. ״לו״ בואו — ל״זעיר״ — נתכנו עלילות, ו״לא״ באלף — ל״עתיקא״ — לא נתכנו עלילות. הזעיר יורש את שני הכתרים, את ההכמה ואת הבינה, שמהן תוצאות לחסד ולדין. וכתיב: ״עם חסיד תתחסד ועם עיקש תתפל״ — כפי שהתחתונים מתנהגים, כך מתנהגים עמהם: אם הם עושים את הטוב, הם ממשיכים את החסד; ואם הם עושים את הרע — את מידת הדין. על־כן אמרה החבורה הקדושה של בעלי הרזין, כי זו תעלומת הכתוב: ״ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא״. יעקב — התפארת העולה עד הדעת — אמר לרחל — המלכות — כי הוא, בבחינת היותו הדעת, הוא אחי אביה — לבן (לבן=הלובן העליון, הכתר), ״וכי בן רבקה הוא״ — רבקה היא ״אימא״, הבינה. כי אף־על־פי שבה בעצמה אין דין, עם־כל־זה ״מינה דינין מתערין״. על־כן נאמר בזה: ״ויגד״ ולא ״ויאמר״, כי ״הגדה״ יש בה מגילוי תעלומות חכמה: יעקב גילה בזה, מאין בו הגבורה הקשה, הזעם לצרים, שעם כל היותו, בתור דעת, אחי הלובן העליון, שכולו חסד מבלי דין, הנה הוא בתור תפארת — בן הבינה, שממנה מקור נפתח גם לדינים. כל־זה בנוגע ל״זעיר״, ששם ״נתכנו״ עלילות בני־אדם, ועל־פיהן, על־פי אותן העלילות, היא גם ההנהגה העליונה: אם לשבט ואם לחסד; אבל בנוגע ל״עתיקא״ — שם ״לא נתכנו עלילות״, באלף, לפי שכל עלילותיהם של בני־האדם אינן נוגעות לשם ואינן משנות שם כלום, וכל ההנהגה העליונה, הבאה מבחינת עתיקא, היא רק חדוה וחיים לכל. והזוהר אומר כאן: ״עתיקא קדישא סתימא״, כלומר: לא רק ב״רישא דלא אתידע״ אינן נוגעות עלילות בני־האדם, אלא אפילו ב״עתיקא קדישא סתימא״ — בראש השלישי, האחרון, משלשת הראשים הכמוסים האמורים למעלה, שיש לו מעין מגע אל התחתונים, גם בו אין התחתונים נוגעים.