BePardes HaChasidut VeHakabbalah, History of the Zohar, Part II 53

מי שקרא בעיון את האמור בפרק זה, יודע את ההשקפה הכללית של הזוהר על הספירות, על המידות, על מהותן וערכן ויחסן זו לזו, על קשר העולמות והשפעתם אלה על אלה, על יחס האין־סוף לעולמות שהאציל, ברא, יצר ועשה, ויחס העולמות אליו. אבל כל־זה הוא רק הכלל הכולל, שאחריו באים פרטים רבים מאד. לבאר את כולם — אי־אפשר. לשם זה צריך המעיין לקרוא בעצמו את כל ספרי הזוהר. ה״תיקונים״, ״זוהר חדש״, וכדומה. אבל מה תועיל הקריאה, אם יפגוש על דרכו דברים רבים, שלא יבינם כלל? גם אחרי אשר קנה את הידיעה הכללית של הספירות, לא יבין את קשר העניינים המסתוריים אלה לאלה, לא יבין את הטרמינולוגיה המיוחדה של הזוהר, משליו ומליצותיו, ימצא דברים נראים כסתירות כמעט בכל דף ודף. גם במפרשי הזוהר לא ימצא מבוקשו. דברי המפרשים קשים לרוב מדברי המקור. המבואות לספרי הקבלה, — כמו: שומר אמונים, חוקר ומקובל, קל״ח פתחי חכמה, ספרי רבי ברוך מקוסוב, ספרי רבי אייזיק חבר, וכדומה, — גם הם נותנים לקורא רק השקפה כללית, שאיננה מספקת כלל להבנת הפרטים הרבים שבספרי הזוהר. מלבד זאת יש בכולם מגרעת אחת גדולה: הם מבארים הכל רק על־פי קבלת האר״י, בשעה שקבלת האר׳״י היא באמת רק שיטה מיוחדה, גדולה ועמוקה בהבנת הזוהר, אבל לא הפשט הפשוט. מה שאמר אחד הגאונים, שפירושי הגר״א לזוהר הם הפשט של הזוהר, בשעה שקבלת האר׳׳י היא הרמז, הדרוש והסוד שלו, — איננו מחוור לי. הגדר הראשון של הפשט הוא, שיהא מובן לכל מעיין בר־דעת, בשעה שפירושי הגר״א לזוהר הם עמוקים וקשים, סתומים וחתומים יותר מדברי שאר המפרשים. הפירוש היותר קל לדברי הזוהר הוא ספר ״ביאורי הזוהר״ לבן הרב מלאדי; אבל, ראשית, הוא מבאר רק מקומות אחדים בזוהר, ודוקא לא את הקשים והעמוקים ביותר, ושנית, הוא מבאר את הזוהר על־פי השיטה המיוחדת של החב״ד, בחריפות פילוסופית מיוחדה, בהשגה חסידותית מיוחדה, בעמקות מסתורית מיוחדה, אך סוף־סוף גם שיטת חב״ד היא רק שיטה בהבנת הקבלה והחסידות, לא עצם פשט דברי הזוהר.