BePardes HaChasidut VeHakabbalah, Introduction of Zohar 5

״שאו מרום עיניכם״ – לאיזה מקום? למקום, שכל העינים תלויות לו. ומי הוא? – פתח־עינים, 259מידת המלכות שהיא פתח להיכנס על ידה לנצח והוד שהם עינים לנביאים. ושם תדעו שאותו הסתום העתיק, שיש בו מקום לשאלה, ״ברא אלה״. ומי הוא? מ״י אותו שנקרא ״מקצה השמים״ ממעל, שהכל עומד ברשותו, ובשביל שיש בו מקום לשאלה והוא באורח סתום ולא נגלה נקרא מ״י, שהרי למעלה [הימנו] אין שם שאלה,260מי – ספירת הבינה, מ״ם ויו״ד – נו״ן שערי בינה, ויש בה מקום לשאלה, אף–על–פי שאין תשובה לשאלה; לפי שגם בה, בבינה העליונה, הכל סתום וחתום, אבל במה שהוא למעלה מבינה – העומק שם כל כך גדול שאין שם אפילו מקום לשאלה. ואותו ״קצה השמים״ נקרא מ״י, ויש אחר מתחת ונקרא מ״ה.261מ״ה – מידת המלכות, שיש בה איזה גילוי, ובכל זאת גם בה עונים לאחר החקירה וההשערה: מה פשפשת? מה ידעת? הלא הכל סתום כבראשונה. הגילוי באלוהות הוא תמיד בסוד רצוא ושוב (״אם רץ לבך – שוב למקום״ – ספר יצירה) וכברק המבריק רגע ונעלם. מה בין זה לזה? אלא שהראשון הסתום שנקרא מ״י יש בו מקום לשאלה. כיון ששאל בן האדם ופשפש להסתכל ולדעת [ולעלות] ממדרגה למדרגה עד סוף כל המדרגות והגיע לשם, – מ״ה – מה ידעת? מה נסתכלת? מה פשפשת? הלא הכל סתום כבראשונה. ועל סוד זה כתוב: מה אעידך ומה אדמה לך (איכה ב'). כשחרב בית המקדש יצא קול ואמר: מה אעידך (נוסח אחר: ומה אדמה לך – באותו מ״ה אעידך). בכל יום ויום העידותי בך מימים קדמונים, שכתוב: ״העידוֹתי בכם היום את השמים ואת הארץ״ (דברים ל'). מה אדמה לך? באותו הגוון ממש עטרתיך בעטרות קדושות והשלטתיך על העולם, שכתוב: ״הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי״ וגו'. (איכה ב'); קראתיך: ״ירוּשלים הבנוּיה כעיר שחוּברה לה יחדיו״ (תהלים קכ״ב). ״מה אשוה לך״ (איכה ב') – כמו שאת יושבת כך הוא יושב למעלה. כמו שאין נכנסים בך [בני ה'] עם הקדוש בסדרים קדושים, כך אני נשבע לך שלא אכּנס אני למעלה עד שיעלו בך אוכלוסים למטה, וזוהי נחמתך, מאחר שבמדרגה זו אשוה לך בכל, ועתה שאתה כאן – גדול כים שברך. ואם תאמרו, שאין לך ארוכה ורפואה – מ״י ירפא לך, – אותה המדרגה הסתומה העליונה שהכל עומד בה – ירפא לך ויקים אותך.262כשהכל יעלה ויבוא למדרגת הבינה העליונה (מ״י), אז תבוא ישועת ישראל וישועת העולם כולו. מ״י – ״קצה השמים״ ממעל; מ״ה – ״ועד קצה השמים״ – מתחת, 263״קצה השמים ממעל״ – בינה; ״קצה השמים מתחת״ – מלכות. וזה ירש יעקב שהוא מבריח מן הקצה אל הקצה: מן הקצה הראשון שנקרא מ״י, אל הקצה האחרון, שנקרא מ״ה, בשביל שהוא עומד באמצע,264יעקב בחור שבאבות – מידת התפארת – ממַזג וממַצע בין ״קצה השמים ממעל״ – בינה – ובין ״קצה השמים מתחת״ – מלכות. יעקב עצמו הוא ה״סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה״. ועל זה – ״מי ברא אלה״.