BePardes HaChasidut VeHakabbalah, Introduction of Zohar 7

בא רבי אלעזר וכל החברים ונשתטחו לפניו, בכו ואמרו: אלמלא לא באנו אלא לשמוע [דבר] זה דיינו. אמר רבי שמעון: על כן נבראו השמים וצבאותיהם במה, שכתוב: ״כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך״ (תהלים ח') וכתוב: ״מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים״; ״על השמים״ – בשביל לעלות בשם, בשביל שברא אור לאור ונתלבש זה בזה ועלה בשם עליון, ועל כן ״בראשית ברא אלהים״ – זה אלהים עליון שהרי מה לא היה מה שהיה ולא נבנה אלא בשעה שנמשכו האותיות הללו אלה מלמעלה למטה; והאם השאילה לבתה את בגדיה וקישטה אותה בקישוטיה.268המה – מידת המלכות – לא נתגלתה אלא לאחר ש״אימא״ (האם: בינה) השאילה ל״ברתא״ (הבת: מלכות) את בגדיה ולאחר שנצטרפו האותיות אלה, כלומר לאחר שנגלו שש המידות. ואימתי קישט [הוא] אותה בקישוטיה כראוי [לה]? בשעה שנראה לפניה כל זכר, שכתוב: ״אל פני האדון ד'״,269״אימא״ (בינה) מקשטת את ״ברתא״ (בתה, מלכות), והוא (אבא–חכמה) מקשט גם הוא אותה, את המלכות, בשעה שבני ישראל עולים לרגל ומקבלים את פני אביהם שבשמים. מידת האדנות (״אדון כל הארץ״) – מלכות; ״ארון הברית״ – גם כן מלכות. על כן מובאת ראיה מהכתוב: ״הנה ארון הברית אדון כל הארץ״. וזה נקרא אדון, ככתוב, ״הנה ארון הברית אדון כל הארץ״ (יהושע ג'). אז יצאה ה ונכנסה י וקישטה עצמה י בבגדי זכר, לנגד כל זכר בישראל,270יו״ד של שם הוי״ה רמז לחכמה ואותיות אחרות משכו בני ישראל ממעל למקום זה – ״אלה אזכרה״ (תהלים מ״ב): זכרתי [את הדבר] בפי ושפכתי דמעותי ברצון נפשי בשביל להמשיך אותיות אלו, ואז ״אדדם״ ממעל עד ״בית אלהים״ שיהיה אלהים בשלמות.271במקור: ״למיהוי אלהים כגוונא דיליד״. אפשר היה לתרגם בפשטות: ״שיהיה אלהים כמוהו״, אך יראתי מפני ההגשמה. בכל אופן הדברים קשים להולמם. על כרחנו צריכים אנו לעבור עוד הפעם על דברי רבי שמעון ולהעמיק בהם. לכאורה אין רבי שמעון מוסיף מאומה על דברי אליהו, ומה בא ללמדנו? למה חזר על הדברים שנאמרו כבר? לאחר התעמקות בדברים נמצא אחרת: אליהו מדבר רק על הבינה, ואם מדבר הוא גם על ו' הקוצוות (״אלה) וגם על המלכות (״מה״) – הרי זה רק עד כמה שהדברים פועלים ונפעלים בבינה לעצמה, לפי שהבינה כוללת בעצמותה גם את יתר הספירות (כל ספירה כלולה מעצמותה ומיתר הספירות) וגם כל מה שנמנע ונאצל ממנה בא רבי שמעון והוסיף, שגם מידת המלכות כלולה מאותם האורות האלהיים עצמם שהבינה כלולה מהם; כאמה – בתה, לפי שהבת (מלכות) דבוקה ואחוזה בבינה, והיא מפיצה עליה אורותיה. זהו עומק העניין של ״אימא אוזיפת מאנהא לברתה״. ועל כן: כל מה שיש לדרוש בשם אלהים בהיותו מרמז לבינה, יש לדרוש בו גם בהיותו מרמז למלכות; כי גם במלכות יש ״מי״ ו״אלה״. יתר על כן: המלכות, בהיותה מתעלה על ידי מעשי התחתונים, היא עולה עד החכמה ונעשית לאחת עמה, ואז הוא – אבא – החכמה – מקשט את המלכות. גילוי אור גדול כזה היה בעת עליית בני ישראל לרגל, ואז היו״ד של אדני (״אדני״ מרמז תמיד למלכות – נוקבא) מתעלה למעלה בסוד החכמה; והיא המלכות, מתעלה אז לבחינת דכוּרא (זכר): על כן היא נקראת אז לא ״אדני״, כי אם אדון (״אדון כל הארץ״), וכשישראל זוכרים בגלות את קרבת האלהים העצומה שהיתה בעת העליה לרגל, הם מביעים את געגועיהם בקינת המשורר: ״אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי כי אעבור בסך אדדם עד בית אלהים״ – שופך אני את דמעותי להמשיך גם עתה את האותיות אלה (״אלה אזכרה״) כי אעבור בסך״, כמו אז בהיותי עולה לרגל; ״אדדם עד בית אלהים״ – אמשיך המשכות מלמעלה עד שתתוקן המלכות (״אלהים״) בשלימותה. ובמה? בקול רנה ותודה המון חוגג (תהלים מ״ב).