Ohr HaMeir, Beha'alotcha 2

שטו העם ולקטו וטחנו ברחים או דכו במדוכה ובשלו בפרור וכדברי רש"י לא ירד ברחים ולא בקדרה אלא משתנה היה טעמו לנטחנין ולנדכים ולמבושלים והכוונה במלת שטו כמו דאיתא בזוהר מאי שטו שטותי הוו נסבי לגרמייהו בגין דלא הוו בני מהימנותא מה כתיב בהו וטחנו ברחים וגו' והכוונה להיות ששטו העם הן המה פחותי הערך שטותי הוו נסבי לגרמייהו ודאי בגין דלאו הוי בני מהימנותא לדעת ולהאמין באמונה שלימה היות פרטי טרפם ומזונם: כמו אז גם עתה בחי' מן כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כ"א על כל מוצא פי ה' יחיה האדם המעותד ומעומד לחיות נפשו בהם ואנו מצינו במאמרם ז"ל אותן האנשים שנאמנה את אל רוחם ולבם שלם בבטחון בהורדת המן זכו נפל המן והגיע אליהם בלי שום טרחא ובינונים בתוך המחנה לערך בטחונם באלהים בהדבקות מזונם גרמו לעצמם קצת טרחה להטריח נפשם בהבאות טרפם ולחם חוקם לביתם וחסורי מהימנותא הרחק מהמחנה להטרידם בטרחא יתרה והכל כפי ערך בטחונם וככה הגיע אליהם לחם חוקם וכן ראוי לכל בר דעת הרוצה לגשת אל עבודת הבורא ב"ה לברור לו חלק יפה להחזיק בעצמו בטחונו באלהים עד שידמה בנפשו בכל יום בלתי אפשרי לטעום אפילו טעימה קטנה בלי עזר אלוה ואפילו במוכן ומזומן לפניו בתוך ביתו בנטחנין ונדוכין ומבושלים לא נחשב עדיין בעיניו למאומה עד שינתן מבי מלכא וכאשר רמזתי במאמרם כל האומר פרשת המן בכל יום מובטח לו שלא יחסרו מזונותיו והכוונה בהאמירה לעורר לבו בקרבו בבטחון לדעת ולהבין שגם עתה לא נפסק המן כמבואר וממילא צריך להיות לבו בטוח באלהים מראש עד עקב כאשר בטחו בני מהימנותא אז בדור המדבר ובהיות כן מובטח לו שבוודאי לא יחסרו לו מזונותיו כל' הימים כי מדרך הטוב להטיב לנבראיו ויותר ממה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק והחסרון מפאת המקבל' דור לא הכין לבם בבטחון אליו יתברך ואינם כלי מוכן לקבל רוב טוב ולכן משתנה ג"כ בחי' המן היינו סבתם העומד להם להבאות טרפם ומזונם בטעמים שונים מזה וגם בטרחות רבים והכל בעבור שהמה חסורי מהימנותא ומה כתיב בהו וטחנו ברחים או דכו במדוכה ואמרתי בדרך צחות שזה נאמר על אותן האנשים בני הכפרים או בני עיירים שסבת טרפם ומזונם תולה ברחים ששוכרין מהמבצרים לשנה ויותר ולבם ונפשם שם כל הימים בלתי אל הרחים והנדוכין עיניהם להדביק פרנסתם ופנו אל מדעתם לתלות עיקר בטחונם בבורא עולם והנה אותן הרחים השוחקים בחי' מן שלהם עתה היורד לו משמים בסיבה כזו כפי ערך בטחונם באלהים ולפעמים נפסק בשטף מים רבים אליו יגיע השוטפים את הרחים לאפוקי אם לקח לעצמו בחי' אחרת היה טועם טעם מן בסיבה אחרת שלא נפסק לעולם מול זה רומז הכתוב שטו העם מוסב אל פחותי הערך ולקטו בחינת מזונותיהם בשטותם בגין דלא הוו בני מהימנותא ולכן מה כתיב בהו להיותם חסורי מהימנותא מורה הכתוב דרך שטותם שתלו עיקר בטחונם וטחנו ברחים היינו לשכור הרחים מהמבצר כמדובר ודכו במדוכה גם כן לתלות עיקר בטחונם בסבת הדכת הדוחן כנהוג עלמא סבות כאלה הבאים לידי הפסק ברבוי המים השוטפים ועל זאת יתפלל כל חסיד רק לשטף מים רבים אליו לא יגיע כי אם לשים עיקר בטחונם באלהים חיים הזן ומפרנס לכל ולזה אפשר לרמוז מדברי רש"י לא ירד המן ברחים ולא בקדרה אלא משתנה היה בטעמו מוסב על עבר ועתיד כמו אז היו שלשה גווני בני אדם בבחינת בטחונם וככה אירע להם בנפילת המן בתוך ביתם או במחנה או ברחוק מן המחנה כמ"כ עתה על כל מוצא פי ה' אשר יחיה האדם זהו בחי' מן היורד לו משמים ותולה לערך בטחונו וגם משתנה בטעמו וריחו לנטחנין ולנדוכין ולמבושלים כמבואר וכמו שמכין לבו לבטוח באלהים כמ"כ טועם טעם מן בפרטי מזונותיו ועשו אותו עוגות. וכבר רמזתי מאמרם ז"ל העונות שהוציאו בני ישראל ממצרים טעמו בהם טעם מן והכל לכוונה אחת הולך כנזכר. ולזה פירש"י משתנה היה טעמו לכמה טעמים לערך בחי' חלקי דעות בני אדם באשר נפשם חפצה לאנה שמו בטחונם והעיקר לבלתי ישימו עיקר מגמתם ותאותם למזון הגשמי כמאכל בהמה אשר לא זרו מתאותם כ"א כמש"ה צדיק אוכל לשובע נפשו לקיום הגוף בכדי שילך בכח האכילה ההיא לב"ה להוציא דבור לפני אלהים בתורה ותפלה ולעבוד עבודת בוראו במעשה המצות לזה ישים עיקר מגמתו והתאמצו בהטריד נפשו להבאו' מזונותיו והפעולה בוודאי לא ידלוג כקורא בהרים יומם ולילה רק בעבור האוכל כי אם יסתפק במיעוט רק בנפשו יביא לחמו והיינו במעט אשר חננו אלהים יטעום טעם מן היינו פנימיות המלובש במאכליו ומשתיו אשר גם שם מלובשים אותיות התורה המוטל עליו להעלותם לשורשם ולמקורם כנזכר בדרוש מגילת רות לעת האוכל גשי הלום ואין הלום אלא מלכות להעלות איברי השכינה אפילו באוכל לחמו ולשתות מימיו צריך לחבר חכמה תתאה עם חכמה עילאה וכנזכר לעיל דברי הזוהר וכד הוה נחית לתתא היה מתפרש גלידין ואקרש לתתא והיינו כד נחית ממדריגות אורות עליונים בהתלבשות מדרגות התחתונים במאכל ומשתה וכדומה ממילא משתנה היה בטעמו ובריחו היה מתפרש גלידין ואקרש לתתא עד שנדמה ברעיון לבות בני אדם כאלו הם דברים גשמיים וזהו הרמז בכתוב דק ככפור על הארץ מורה היות בחי' עביות ואימתי נראה ונדמה כזה גמר אומר על הארץ כשאורות עליונים נתלבשו ונתגלמו בארציות פרטי תענוגות בני אדם נראה דק ככפור ובאמת מי שחלק לו אלהים בבינה מעלה אותם למרום שבתם אשר היה שם אהלם מתחלה ושם הם אורות רוחנים ובהירים ולזה גמר אומר הכתוב.