Ohr HaMeir, Devarim 1

אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל וגו' ופירש בספר אור החיים אלה מיעט הקודם וביאר כמה אופנים להמעיין בדבריו ומהם שאמרו בגמרא אמר רבא ודברת בם ולא בדברים בטלים מכאן שאסור לדבר זולת בדברי תורה ויראה והודיע הכתוב כי משה רבינו ע"ה אלה הם הדברים אשר דבר כל ימיו מעצמו לבד הדברים אשר צוה מה' לדברם עוד רמז ברוח קדשו אלה פוסל כל הדברים חוץ מאלה שאין מדריגה שוה כדברים אלה ונתן הכתוב טעם מעלתם א' אשר דבר משה מצד מעלת המדבר שאין כמוהו עליון ב' אל כל ישראל מצד מעלת הנדבר אליו אומה שלימה ורמז עוד באומרו אל כל ישראל פירוש לא לישראל שהיו נמצאים נגלים שם בדור ההוא לבד אלא לכל ישראל אשר שם היו ואשר עתידין להיות ע"ש והנראה לפי דרכינו כי דבר גדול נרמז בכאן להעיר לבות בני אדם איך להוציא דבור לפני אלהים בתורה ותפלה והמוכיחים בשער איך ימלאו פיהם בתורה. ומוסר ונקדים מאמר נעים זמירות ישראל אשמעה מה ידבר האל ה' כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו ואל ישובו לכסלה ואמרתי בדרך צחות שזה נאמר משני כתות בני אדם הבאים לשמוע בלמודים מתורה ומוסר אינם שוים בדעתם יש שרוצה לשמוע פשטים נאים וחריפות וכדומה הנוהג מהדרשנים ומלעיגים על דברי חכמה ומוסר אין נאה להם כי אם לחסידים שאינם מבינים בפשטים וחכמה ומוסר אוילים בזו כי לא חפץ הכסיל בתבונה להטות אוזן לדברי חכמים ורמיזותם והחסידים אינם נוטין אוזן ג"כ לשמוע ונמצא אינו פועל כלום הפוער פיו להוציא דבור ומאומה אין בידו וגם משתי גווני בני אדם הבאים לשמוע תועלתם נכזבה וראוי לקבל מוסר מכל דבר בעולם אפילו מנכרי בשוק כאשר זכרנו למעלה מה דאיתא רואה אני את דברי אדמון הכוונה מרוב עוצם השגתם חכמתם עמדה להם להתפאר במעלתם המעולה לראות רמיזא דחכמתא לעבודת הבורא אפילו מדברי נכרי בשוק וזהו רואה אני את דברי אדמון וע"ד האדמון כבט שלא חלה אפילו עם דברי האדמון יכול אני לראות מה שנוגע אל עבודת האל ופשיטא וק"ו שראוי לאיש הישראלי בשומעו דברי תורה יהיו מה שיהיו עכ"פ ראוי לשמוע דברים הנוגעים אל עבודתו ית' ולא יהיו גרועים מדברי האדמון שגם שם יכול המשכיל להמציא חכמה ומוסר לעבודת הבורא אכן רוח שטות הוא באנוש מסמא עיניו ומטמטם אזניו אולי ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו מסיר אזנו משמוע תורה מאיש חסיד ומוכיח בשער דברי מוסרים ורמזים כ"א פשטים נאים וכדומה וגם האנשים המכונים בשם חסידים בהקרה לפניהם דרשן שנאה אומר פשטים וחריפות אזי אזנם אטומה משמוע ובאמת אין זה משלימות העבודה את האלהים כי אין אומר ואין דברים בלי נשמע קול הקורא פנו דרך ה' ואפילו מדבורים הנדברים בשוק איש לרעהו ממשאם וממתנם ופשיטא מהדרשן שאומר פשטים וחריפות לא נגרע מהם ומי שנגע יראת אלהים על פניו בודאי הכל שוה לפניו וראוי להטות אוזן לשמוע דברי תורה ממי שאומרן יהיה מי שיהיה כי אף על פי שאינו מכוון האומר לרמיזא דחכמתא כי אם חפץ בהתגלות לבו עכ"פ מי שיש בו דעת יכול לשמוע בהם דברי תורה הנוגע אל בחינתו ואפשר לזה רומז דוד המלך עליו השלום אשמעה מה ידבר האל כלומר מפרטי הדבורים הנדברים אפילו בשוק ופשיטא מהמוכיחים אינני מטה אוזן לשמוע כי אם מה ידבר האל מתוך גרונו קול הקורא באמצעות דבורו פנו דרך ה' כמבואר לנו כמה פעמים והפעולה המגיע מזה כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו כלומר אם האמונה תקוע בלב שפרטי הדבורים גנוזה מהם הוי"ה ב"ה וראוי להטות אוזן לשמוע קול הנשמע באמצעות הדבורים אזי שלום אל עמו ואל חסידיו גם לשני כתי בני אדם הלומדים עם החסידים שלום יעשה יעשה להם לשמוע בלימודים מכל מי שאומר דברי תורה הן פשטים או רמזים ינטו אזנם לשמוע כי אינם משגיחין על המדבר כי אם ה' המדבר מתוך גרונו. ועוד פעולה גדולה המגיע מזה ואל ישובו לכסלה לשטותם הראשון מה שאין כן כשמטים אזנם לשמוע איש המדבר אזי נתחלקים לשתי כתות אם המוכיח איש חסיד מסירים אזנם הלומדים ואם המוכיח מהלומדים מסירים אזנם החסידים וגם שתי אלו שגו ברואה וישובו לכסלם ושטותם הראשונים והכתוב רומז נזם זהב וחלי כתם מוכיח חכם על אוזן שומעת ולכאורה למה מונה כאן שתי בחי' קישוטין נזם וחלי ויש לרמוז ע"פ הדברים הנאמרים שבאמת יש ב' גווני אנשים הבאים לשמוע ד"ת מי שאין דעתו רחבה אינו יכול באמת להטות אוזן לחכמה ומוסר כ"א ממוכיח חכם ואיש משכיל היודע להזהיר ולצוות בטוב כחו יפה לעורר לב הנרדמים לאפוקי מוכיח לא חכם אינו פועל כלום לעורר לבו ופשיטא כיון שאין לו להבא לשמוע ד"ת התפשטות הדעת אינו יכול ליקח לעצמו רמיזא דחכמתא מדבורים הפשוטים כיון שאפי' מהמוכיח אינו יכול לעמוד על סוף דעתו לשמוע בלמודים לאפוקי האנשים משכילים חכמתם עמדה להם ואזנם פתוחה לשמוע בהם דברי תורה אפילו מדבור איש לרעהו ואפילו מנכרי בשוק ובפרט מהמוכיח בשער מאיזה דבורים שמוציא מפיו נפשו רחבה עליו להפיג במושכלות ומכ"ש אם המוכיח חכם ומוציא עתה מפיו יש כאן שתי בחינת תענוגים אליו יתברך מהמשמיע ושומע שניהם חכמים וזהו כוונות הכתוב נזם זהב הוא בחי' קישוט א' וחלי כתם בחי' קישוט ב' דומה לזה מוכיח חכם על אוזן שומעת שניהם הם ב' מיני קישוטין שונים זמ"ז המוכיח חכם מוציא עתק מפיו רזין דאורייתא ויהיב אורחא לב"נ לאתנהגי בהו ואם אמר יאמר אלו הדיבורים אפי' לפחותי הערך שאינם חכמים תועלתו גדולה למאד וכאשר חכמים הגידו מברכותיו של אדם ניכר אם ת"ת הוא להיות אומרם בדו"ר ומשים כל כחותיו ומאמצי כחו ומגמתו בהאותיות היוצאים מפיו נכנסים בלב השומעים בחזקה ובוער בקרבם כאש בוערה אל התורה והעבודה ונמצא אין לך קישוט גדול מזה בהיות החכם יושב ודורש אפי' לפחותי הערך מעורר לבם בקרבם לתוכה ועבודה כפי ערכם ותבונתם ועוד קישוט שני בהיות השומעים אשר חכמה אלהים בקרבה אזנם שומעת תורה ומוסר ויכולין ליקח לעצמם רמיזא דחכמתא מכל דבר בעולם ואפילו מנכרי בשוק כנזכר רואה אני את דברי אדמון ועתה שהטו אזנם לשמוע מהמוכיח חכם דברים העומדים ברומו של עולם נתוסף אצלם חבה יתירה לעבודת הבורא ממילא נתוסף קישוט מחדש אליו ית' מהשמיע והשומע כאמור ועוד תועלת גדול מאיש חכם אשר ה' נתן לו לשון למודים חכמתו עמדה לו לדעת לעות את יעף דבר וקטן וגדול שם הוא שוים במשמעתם אל מה שמזהיר ומצוה כל או"א יכול להמציא מרגוע לנפשו הגדול לפי גדלו והקטן לפני קטנו וכאשר בארנו למעלה פה דאיתא במשנה יהי ביתך בית ועד לחכמים הכוונה צירופי תיבות ובחי' שמוציא מפיו יאמרה בחכמה ותבונה שאפילו החכמים יוכלו להתעטף בהם לאפוקי מי שאינו חכם הכולל אזי הפחותים סרים למשמעתו כי ערבים עליהם דבריו לאפוקי החכמים מקיפים עם דעתם הרחבה את דבריהם של המוכיחים שאין ממש בדבריהם ואין זה משלימות העבודה כאשר המציאו לעצמם ולזה בעצה מגיד המשנה יהי ביתך בית ועד לחכמים אפי' החכמים השלימים יוכלו להוועד ולהתעטף בביתכם כנוי לתיבה שמוציא מתורה ועבודה כנזכר ופעם אחד היינו מסובין בבית המגיד זצלה"ה ונאספו הרבה גווני אנשים זקנים עם נערים ופתח פיו לדבר ד"ת משל הנזכר במאמרם מי שהיה לו שתי נשים אחת ילדה ואחת זקנה הזקנה מלקטת שחורים וילדה מלקטת לבנים ונמצא קרח מכאן ומכאן כך הענין בדברי תורה חז"ל נתעוררו התורה נתנה אש שחורה על גבי אש לבינה ואש שחורה רומז לדבורי יראה וכדומה מדברי מוסרים הנוגע לנערים אשר לא עמדו עדיין בסוד ה' וצריכים להפחידם בענייני יראות מרצועה בישא ואש לבנה רומז לעניני אהבה ורמזים וסודות התורה הנוגע דייקא לאישים משכילים להבינם טוב טעם השגת הבורא במושכלות וכיון שבאין לדרוש פני הרב הרבה גווני בני אדם אלו מושכין ושואלין את הרב מענין יראות הכנוי לאש שחורה ואלו מושכין מעניני אהבות נמצא קרח מכאן ומכאן ואין לו פה להשיב כענין אלא א"כ מי שהוא חכם הכולל ונפשו רחבה ויש לו התפשטות הדעת יכול להמציא דיבורים השוים לכל אחד ואחד לפי ערכו ותבונתו יכול להמציא מרגוע לנפשו לדרוש כוונת הרב הנוגע לבחינת עבודתו. מול זה דברינו בא הרמז בתורה.