Ohr HaMeir, Shabbat Shuvah 12

ורז"ל רמזו כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים והכוונה כי אתה תחזה בהתכנס רבות בני אדם לפעול פעולתם הגשמיות מתענוגות עולם הזה בוודאי בלתי דבר המתקיים זמן רב מצד מזגם המתחלפים וטבעם השינוים ומה שנחמד לזה שנואה לזולתו והשנוא לו מצד הטבע אהובה לחבירו ונמצא בלתי אפשרי להיות חבורת בני אדם בעניני הגשמיות להתקיים זמן רב מצד מזגם וטבעם המתחלפים לאפוקי בהתאספם יחד לעבוד עבודת גבוה הגם שאין דעתם דומה זה לזה וכמאמרם קודשא ב"ה טבע כמה מטבעות בחותמו של אדם הראשון ואין דעתן דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומה זה לזה והעמיקו במאמרם ואין דעתן דייקא דומה זה לזה כי אפילו בעשיה הגשמיות בחינתם שוה בעשיות מעשה המצות או העבירות אבל שכר המצות וגמול תשלום העונות יש הפרש גדול לערך פנימיות המחשבה והשתוקקם לעשיותם מטוב עד רע ככה הוא השכר ועונש ובזה תאיר עיניך אשר חכמים הגידו בהגיע ראש השנה הקב"ה שוקל מעשה המצות והעונות שפעלו ועשו כל השנה ורבו הדעות חד אמר נושא וחד אמר כובש ולכאורה יש לתמוה הלא מספרם ידוע רמ"ח מצות עשה ושס"ה ל"ת ומסתמא יש לכל מצוה מהמצות שכר ערוכה וכן השלמת גמול העונות גם כן עונשם ידוע למספר העונות ואם כן למה לו יתב' לשקול בפלס מאזנים העונות והמצות כיון שמשקלם ומספרם ידוע רק בעת בא על שכרו יספור כמה מצות עשו וכמה עונות וכלפי דברינו יובן שפיר להיות שהכל תולה בפנימיות המחשבה החזק הוא הרפה אם מעשהו בהתעוררת ועבותות האהבה אזי שכר המצוה גדולה לערך מגמת נפשו והתאמצו שמשים בעשיותם ולהיפך כשהמחשבה רפוי והמעשה בהתרפות אעפ"י שעושה המצוה של חברו עם כל זה הפרש גדול ביניהם עת בואם על שכרם וכן שנים העושין עבירה אחת מי שעושה בדביקה וחפיצה עונשו כפול ומכופל יותר מזולתו העושה העבירה ברפיון בלא דביקה וחפיצה והכלל להיות שאין שכר ועונש תולה במספר עשיות המצות ועונות כי אם לערך עומק מחשבות הלב ומגמת נפש בכוונות המעשה אם מעט אם הרבה יאכלו ככה פרי מעשיהם ויש מצוה אחת הגדולה בכמות ואיכות ממצוה הרבה שלא בכוונה ולזה שוקל הקב"ה פנימיות המחשבה והשתוקקותם של כל אחד ואחד מישראל בעשיות מצותיו החזק הוא הרפה וכן סופר ושוקל עשיות העונות ולדבר זה בוודאי אין מספר ידוע כי אם בפלס מאזני שכלו ית' הבוחן לבות וכליות ונחזור לענין בהתכנס רבות בני אדם בענייני עבודתם ברוחניות מתורה ותפלה ומעשה המצות הענין אפילו אם כולם יתכוונו לטובה בענין אחד ומצוה אחת עם כל זה מחולקים הם בפנימיות מחשבתם לערך חוזק הכרתם ותבונתם למשל כולם פותחים את פיהם מלת אחד בקריאת שמע הגם שהקול נשמע למרחוק ולא ניכר שום הפרש עם כל זה תכלית היחוד במלת אחד תולה בעוצם ההכרה ואמונה התקועה בהשגחתו ית' בפרטי פרטיותיו והשגת התפשטות אלהותו מרום המעלות עד מדריגה התחתונה דורש תמיד אחדותו אפילו בהתחלקות המדריגות מייחד שמו יתב' בעולמו ככה משים מגמתו וכוונתו בתיבת אחד שבקריאת שמע איך שהוא תופס אחדותו בפרטי הפדר המדריגות לא כן מי שאין הכרתו חזקה ואין לו התפשטות הדעת להבין אחדותו כנזכר ועם כל זה בהגיע לתיבת אחד זעת לבו אחד בכל מאמצי כחו ובקול רב ממש שוה לזולתו ונמצא בבחינת הדבור כולם שוים לטובה וכן בענין המעשה רק בפנימיות המחשבה ועומק לבם יש הפרש גדול ביניהם ועם כל זה בהיות אנו בנ"י מתכנסים ומתאספים לדבר שבקדושה ומעשה המצות לעשות במטבע שטבעו חכמים ז"ל אפילו אין דעתם דומה זה לזה כנזכר אכן להיות שכולם לטובה יתכוונו והכל לשם שמים הרי זה דבר של קיימא לעולמי עד אעפ"י שהם מתחלפים בדעתם לאפוקי בהתאספ' יחד לעשות בגשמיות מתענוגות בני אדם בוודאי אין סופו להתקיים מצד מזגם וטבעם המתחלפים ומעתה תבין דברי חכמים ורמזותם כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים כנזכר לשלול כנסיה לגשמיות אינו דבר של קיימא ונמצא לפי הדברים הנ"ל בראות האדם שהתחיל במצוה ואינו גומרה ניכר תחלתו מסופו שלא הי' לשם שמים כי אם כמצות אנשים מלומדה ומעשה אבותיו בידו וכן בתשובה וצדקה ותפלה שלו אינו רואה אבל רואה באחרים לעשות כמעשיהם בלא התעוררת נשמתו ופנימיות מחשבתו מצד עצמותו ולכן כמעט רגע נופל ממדריגתו ורוח עברה בו ואיננו ולא נודע מקומה איה מעשה המצוה או התפלה והתשובה שעושה כי אינו דבר של קיימא והכל מורה היות עומד עדיין עם ראשו ורובו תחת שהחלקות הזמנים ולא נגע עם מחשבתו לעולם התשובה היא הבינה אם הרוחצת צואת בנה ששם למעלה מעולם הבנין ובהגיע לשם עבודתו בתמידיות ותשובתו שלימה לאפוקי בהיותו תחת עולם הבנין אין עבודתו בתמידיות ואין תשובתו שלימה וזה ההפרש של בינה ומלכות שגם שניהם נקראים תשובה וה' ראשונה נקרא תשובה שלימה לכוון הנ"ל ולזה אנו שואלים ומתפללים בשמ"ע והחזירנו בתשובה שלימה לפניך וכי יש תשובה שאינה שלימה אמנם הכוונה לעולם הבינה ה' ראשונה הנקרא תשובה שלימה כנזכר לזה בא הנביא לרמז תקעו שופר בציון כנוי לבינה ומלכות ה' ראשונה נקרא שופר כנודע מלשון שפרו מעשיכם וציון כנוי למלכות הנקרא עיר ציון ונודע זווג תפארת ומלכות אינו תדיר בזווג חו"ב כנזכר בזוהר על פסוק אכלו רעים שתו ושכרו דודים עיין שם ובא באזהרה תקעו כמו לתקוע יתד במקום נאמן היינו לתקוע בחי' שופר המורה בינה אפילו בציון שכאן איי הזווג בתדירי עם כל זה ישים מגמת נפשו בכל פרטי מעשיו לייחד גם שם איברי השכינה להעלות לעולם הבינה ולעסוק בעבודתו יומם ולילה ואל יאמר שעיקר התשובה תולה במה שמתענה וכי כזה צום בחר הבורא ב"ה ולב אין ומחשבותיו פונים חוצה וצריך למיתב תענית לתעניתו ולזה גמר אומר קדשו צום שצריך לקדש את הצום במעשה הצדקה ומחשבות קדושות ואז טוב לו בזה ובבא אסנ"ו: