Ohr HaMeir, Tetzaveh 11

ובשתים יכסה רגליו יבואר ע"ד שביארנו במקום אחר מה דאיתא במאמרם ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום ואיתא מהות ד' אמות של אדם שלשה לקומתו ואחד לפישוט ידים ורגלים ע"ש שהארכנו והכלל האדם צריך לקנות שלימות ולקשט מלא קומתו ופרטי מדותיו המורים על בחי' ידים והרגלים הכל להשראות אלהות לנקותם ממום ומגע נכרים והנה לא כל אדם רוצה בקיומו לעבוד עבודת הקודש באמת ובתמים להכניס הדעת בפרטי מדותיו ובזה גלי דעתו דבארבע אמות לא ניחא ליה דלקני לו שלימות כ"א כל עצמו לקנות שם בין הגדולים לומר שהוא נאה דורש ונאה מקיים וראוי ליתן לו זהב וכסף כאשר נתרבה עתה מהדרים מן המהדרים בכל עיר ועיר ובכל כפר פעם בחוץ ופעם ברחוב בביתו לא ישכנו רגליו להיות כלוא בבית ולהסתפק במיעוט כאשר בדורות הראשונים אחד מעיר ושנים ממשפחה נהגו בנסיעת המדינות ועתה בעו"ה קטן וגדול שם הוא והסירו מסוה הבושה מנגד פניהם לומר בביתם אין לחם ושמלה ועתה צריך להרחיק נדוד ואוי לאותה בושה וכלימה מתוך יעשו לביתם מן התורה והעבודה לקשוט מלא קומתם עם מדותיהם אשר זה הוא עיקר תורת האדם קנות שלימות לנפשו ובאמת מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דבארבע אמות לא ניחא לו דלקניא כ"א להראות מדותיו אם יש לו איזה מדה טובה אפילו מעט מן המעט מכסה עמה את ראשו ורובו כמבואר לנו פ"ה נטל מקצת פאה וזרקה על השאר ע"ש וזהו בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו שלא יכירו את שטותם ובשתים יעופף מעיר לעיר וממדינה למדינה הוא סובב את כל ארץ החוילה אשר שם הזהב הכל בעבור הזהב יש שמתפאר בדברי תורה וגם הוא מהגדולים שיכולין ליהנות ממנו עצה ויש שמתפאר שיכול להתפלל וראוים להרבות להם חלף עבודתם מאד מתן ומוהר ואפ"ל בדרך הלצה שאמר זכריה הנביא ראיתי והנה מנורת זהב כלה ירצה כי נר מצוה ותורה אור וכללות המצוה כולם מכונים בשם נרות וזהו שהתרעם על פחותי ערכם של הדור ראיתי והסתכלתי ברבות בני עמינו והנה מנורה כלו כלליות ופרטיות עשיות מצותם ותורתם זהב כולה הכל עבור הזהב לזה משימים את רוחם ונפשם וכל מגמתם אפילו בעיקר העבודה שבלב זו תפלה ג"כ רק לשאול אוכל לנפשם ומאת ה' שכוח לוח לבם ואפ"ל ג"כ מה שנתעוררו חז"ל כל שלמה האמור בשיר השירים קודש חוץ מזה האלף לך שלמה וביארתי ג"כ ע"ד הלצה פ"ה ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם ירצה ומבני יששכר היינו אותן הגדולים בתורה ושואלים שכר בעד הדרשה וזהו יש שכר תדע נאמנה אפילו הם גדולים בתורה וגדולים בחכמה עכ"ז אינם מקשרים את הבינה אלא לעתים המורה זמנים לפעמים הן ולפעמים לא ובעת צאתם על אם הדרכים לדעת מה יעשה ישראל כלומר להודיע את בני ישראל את המעשה אשר יעשון מתורה ועבודה אזי מעלות מעלות יש ראשיהם מאתים מי שהוא ראש ישיבה לבו אומר לו שראוי ליתן לו חלף תורותיו מאתים זהובים ולא פחות וכל אחיהם לומדים הקטנים הנוסעים עם הגדולים גם הם צפו את פיהם בכסף וזהב וכל הפחות על פיהם ליתן להם אל תוך פיהם מה לאכול ומה לשתות ונתנו מחמדיהם הוא התורה הנקראת חמדה באוכל בעבור האכילה להשיב נפש וזהו כל שלמה האמור בשיר השירים קודש חוץ מזה האלף לך שלמה כלומר כשמשים כל מגמתו בשירים והודאות אליו ית' אל האלף והמאתים ואין די לו במאה הוא חול ודבוריו וצרופיו שבונה בתורה ותפלה ושירה וזמרה חולין הוא לו ומאומה אין בידו וכמו שהתקונים קורא אותן כלבין דצווחין הב לן חייא הב לן מזונא פרנסה וגו'. ועתה נחזור לביאור שהתחלנו פעמון זהב ורמון פעמון זהב ורמון ירצה להוכיח על פניהם אותן האנשים השואלים שכר כפנחס בעבור התורה והעבודה ופרטי מצותם המכונה בשם רמון ע"ד מאמרם ז"ל ע"פ כפלח הרמון רקתך אפילו פ"י מלאים מצות כרמון וזהו פעמון זהב באמת בקרבו מקשקש הזהב שרוצה לקבל ומכסה פניו ברמון כנוי להמצות שעושה ולכן כפל בלשונו הכתוב פעמון זהב ורמון פעם שני שכן דרכו של שוטה אע"פ שהחכם אשר עיניו בראשו מכיר ומבין כל זאת הכסיל שונה באולתו ומדמה בנפשו כאלו עושה מצוה ובאמת לבבו לא כן יחשוב כי אם הזהב מקשקש בפנימיות לבו וגמר אומר הכתוב מי שכן מעשיו עדיין עומד בחוץ ולא טעם טעם עבודה של כלום וזהו על שולי המעיל סביב כלומר סביב מחוץ על סוף המעיל עמידתו ולא בפנימיות. והיה לשון שמחה מי יתן והיה לבבם זה להם לשום מגמתם והתאמצם בעשיית מצותם ותורתם רבו על אהרן כנוי לעובד כאשר נתבאר לנו פ"ה והכהן הגדול מאחיו ע"ש לשרת ונשמע קולו בבאו אל הקודש לעבוד עבודת הקודש רק לפני ה' דייקא ולא לטובות הנאת עצמו בעשות ככה בני ישראל זהו שמחה לפניו לשלול סוגי אנשים הנ"ל ופעולה עוד אם ישים את רוחו ונפשו רק עבור צורך גבוה בהקרה לו לפעמים שנופל ממדרגתו כי האדם צריך להיות בסוד רצוא ושוב וזהו ובצאתו ולא ימות מורה על נופל ממדרגתו הגבוה גם שם נותן מרגוע לנפשו ליקח לעצמו רמיזא דחכמתא לעבודת בוראו ופנימיות מחשבתו דבוק תמיד אליו יתברך וזאת היא עיקר תורת האדם לקשור את הבינה לעתים כלומר לפרטי עתיו ורגעיו להכניס בהם הבינה והמדע איך לעבוד בם את הבורא ברוך הוא לבלתי יפרוד מחשבתו מהבורא ברוך הוא משום מקרה ופגעי הזמנים ולא כאשר בני יש שפ"ר המבואר לעיל ששואלים תכף שכר בעד המצות ותורתם רבו הן המה מקשרים את הבינה רק לעתים לזימנין וכאשר ניכה דבר אליהם מאיזה מקרה אשר לא טובה ח"ו וקצף באלהיו ונופל תכף ממדרגתו וידעו נאמנה אפילו הם גדולים בתורה וגדולים בחכמה ואומרים הרבה תורה ואפילו מעט אינם עושים רשימה בלבות בני ישראל לקרבם אל עבודת הבורא ב"ה