Ohr HaMeir, Toldot 1

בפסוק ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון ויש לרמוז כי הנה באמת יש שני מיני רעב בעולם אחד רעב הגשמי ממאכל וממשתה וכדומה מצרכי הגשמיות ורעב השני הוא לאנשים המשכילים המישרים אורחותם לעשות הכל בהתקשרות ודביקות אל ולקשר הבינה אל בחי' העתים והרגעים להכניס בהם הארה כאשר הרחבנו ביאור מענין זה במקום אחר לפנים מן הספר ואנשים כאלה אשר עיני שכל להם אל יתנו דומה לנפשם אם חסר להם די סיפוקם עצה היעוצה איך להתנהג בפרטי העתים להעלותם אל הבורא כי נודע שהעתים אין להם מגרמים כלום כי אם מכשרון פעולתם של הצדיקים מאירים הארה עליונה בכל עת ושעה שעושין בהם מעשה המצות ובהעדר להם עצה כדת מה לעשות נחשב להם למיתת הנפש כאשר הולך אדם ונוטה למות מחמת רעב בחסרון לחם ומים וכיון שרואה שנפשו כבדה עליו ונוטה למות אזי צועק אל האלהים ובני אדם בכל מיני התפעלות אולי יחוס עליו להחיות את נפשו מרעב ומצמא. והנה כמה ראוי שיקח האדם מוסר השכל אם צעקתו גדולה כל כך להחיות נפשו ממזון הגשמי שאין חיותו חיות עולם כי חרוצים ימיו עלי אדמה כו' וקל וחומר שישאל ויתאמץ האדם להחיות את נפשו חיי עולם והאמת כן הוא הצדיקים אשר נגע יראת אלהים בקרבם כאשר חסר להם עצה בפרטיות חלקי העתים והרגעים המה בפחד ומורא וצערם גדול ושוה להם ממש למיתת הנפש ולזה מתמיה הכתוב על זולת עם פחותי הערך שכיחי אלהים כמתרעם ואומר ויהי לשון צער רעב בארץ כלומר כל עצמם ודאגתם לצער נפשם על רעב שבארציות וגשמיות על זה דוה לבם כל ימיהם ובעו"ה רבים המה כיון שרואים שמזונותיו המה מצומצמים עושה כל תחבולות שבעולם ובלבד שימצא די מחסורו ולא יחסור מאומה וגם צועק לבני אדם ומעמיד אנשים לגלות אוזן ולהודיע צערו ברבים וליתן סיפוק ופליאה נשגבה בעיני איך מצא לבם לעשות כן וימלאו כמעיל בשתם ובושה וכלימה יכסה פניהם לעזוב עזר אלוה ולבקש צרכיותיו מאנשים פחותי הערך כערכו הלא טוב לו אז מעתה בהתחננו עזר אלהים כי הוא המפרנס ומכלכל מקרני ראמים עד ביצי כינים והשיב ישיב אמריו אליו למה אני חסר די פרנסתי יותר מכל הברואים ובריות הקלים ולכן יתלה החסרון בעצמו שהרע את מעשיו וקפח פרנסתו ואינו כלי מוכן ומוכשר לקבל רוב השפעתו הנשפע אליו תמיד מבריכה העליונה וכלפי זה יתבונן על דרכיו ופרטי מעשיותיו לתקן את מלא קומתו מראש ועד עקב להשראת אלהות ויחזק א"ע במדות הבטחון ואזי יהיה כלי מוכשר ומוכן לקבל רב טובו המטיב לבריותיו והכסיל בחושך הולך ולב הותל הטהו לעזוב עזר אלוה וצועק לבני אדם ואיננו פונה את עצמו לשאול אוכל לנפשו ממי שהיכולת בידו והכלים לא ידע כי אין לך שטות גדול מזה הגם אפילו בכיון מחשבותיו בתוך תפלתו ותורתו וכל מגמתו לשאול אוכל לנפשו וכדומה והאמונה תקוע בקרב לבו שאין לו על מי להשען אלא על אביו שבשמים אין זה המובחר שבעבודה כי כבר נודע מכל הספרים שהתפלה היא צורך גבוה ולא צורך עצמו עכ"ז מי יתן והיה לבבם זה להם לא פחות להאמין באמונה שכל עצמם ומאודם נקשר בחפץ ורצון הבורא לעשות כרצונו ועכ"פ לא יפנו לבקש טרפם ומזונם זולת הבורא. ובזה בא הכתוב להוכיח על פניהם שכל עצמם ומאודם מצערים את נפשם על רעב הארץ מלבד הרעב הראשון דהיינו רעב המוזכר בדברינו רעב הנפש בהעדר לו עצה אפילו על יום אחד איך לעבוד בו את הקב"ה כל זה שכוח מלוח לבם ובאמת זה הוא עיקר הרעב ראשון הוא לכל בחי' הרעבים וצמאים שיש בעולם ובאמת אנו מקוים מאל שיבאו ימים אשר אין רעב ללחם ולא צמא למים וכו':