Ohr HaMeir, Vayeitze 1

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש. יש לרמז בכאן הנה מה היא הסיבה המכריח לו לאיש משכיל לצאת מבחי' מחשבתו אל הדיבור הלא טוב לו להיות יושב תמיד בסוד המחשבה ולחשוב מרוממות וגדולות הקב"ה אכן התועלת המגיע בצאתו ממחשבה לדיבור שבאמצעות הנ"ל נעשים ונצטרף צירוף שם הוי"ה הנתבאר לנו כמה פעמים ועיין פ"ה וירא יעקב כי יש שבר במצרים ותבין הדברים הדיבור הוא מצר ים החכמה מיצר וגבול התפשטות המחשבה והבין יעקב בחי' חלקי התענוגים המרומז בתיבת שבר ל' שבירה והיינו התחלקות כללות בחי' המחשבה לפרטיות ה' מוצאות הפה ויש תענוג בכל מוצא בפ"ע זאת הגורמת לו לצאת מן המחשבה אל בחי' הדיבור וזה הנרמז בכאן ויצא יעקב מבאר שבע הוא בחי' חכמתו ובינתו שנקרא באר שבע ע"ד הכתוב הואיל משה באר את התורה כנזכר בזוהר יצא מן המחשבה אל הדיבור והיינו חרנה כי חר"ן גי' גרון ע"ש שמשם מוצא הדיבור של תורה ותפלה וזהו ויפגע לשון תפלה במקום להקב"ה שהוא מקומו של עולם אמנם לפעמים מתרעם הצדיק על בחי' עצמו יציאתו מהמחשבה אל הדיבור בסבה שנפסק מאצלו מחשבתו הקדומה כי זה כלל איידי דטרידא מחשבתו להוציא דיבור אינו יכול לחשוב מרוממות אל כמקודם לזה גמר הכתוב וילן שם משמעו לשון תרעומות כמו וילונו העם על משה ומה תרעומתו כי בא השמש היינו ששקעה השפעת שכלו המרומז לשמש לכן קשה לו לצאת מן המחשבה אל הדיבור אם לא בתנאי המבואר שיש לו שכל והתלהבות לקבל תוספות תענוג מכל בחי' מוצא בפ"ע ולעשות צירוף שם הוי"ה ב"ה יתכן לו באמת להוציא דיבור ובמקום אחר יתבאר הענין ביותר: