Sha'ar HaGemul of the Ramban 42

הכרת הזה שאמרנו שהוא אבדן הנפש אינו בכל מחוייבי כריתות שהצדיק הגמור שתקפו יצרו אכל כזית מן החלב אינו נכרת ואבד מן העולם הבא ואפילו בעל אחת מחייבי כריתות אינו אבד לגמרי מגן עדן ומהעולם הבא שהרי מנו חכמים במשנתנו (סנהדרין צ' א') ואלו שאין להם חלק לעולם הבא לא מנו אלא הכופרים בעיקרי התורה אלא כך הוא ביאור העניין שהכרת המפורש בתורה עונש מכופל הוא לגוף ולנפש מי שזכיותיו מרובין על עוונותיו אף על פי שיש בהם מחייבי כרת העונש מגיע לו בגופו והוא מת בחצי ימיו כמו שאמרו במשקין (מועד קטן כח א') מת בן חמשים שנה זו היא מיתת כרת ואמרו בספרי (חוקת קכה) מפני מה ענש להלן מיתה וכאן כרת ללמדך שכרת היא מיתה ומיתה היא כרת ולזה רומז בתורה במקצת הכריתות שנאמר בהם "ונכרת האיש ההוא מעמיו" לאחר שמת זה המחוייב כרת בגופו כיון שרובו זכיות אינו יורד לגיהנם אלא זוכה למעלה הראויה לו מחלקי גן עדן ויש במחוייבי כרת מי שעונותיו מרובין מזכיותיו ועונש כרת שלו מגיע לנפש החוטאת לאחר שתיפרד מן הגוף שהיא נכרתת מחיי גן עדן והם הרשעים שהזכרנו שעונותיהן מרובין ויש בכללן עון פושעי ישראל בגופן ששנו חכמים זיכרונם לברכה (ראש השנה יז ) שיורדין לגיהנם ונדונין בה י"ב חדש לאחר י"ב חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים ומחוייבי כריתות הללו הם שרמז הכתוב "ונכרתה הנפש ההיא מלפני" וכתיב "והאבדתי את הנפש ההיא" רשעים הללו אין להם כרת בגופן אלא פעמים שמזקינים בשלוה בעולם הזה כדכתיב (קהלת ז') "יש רשע מאריך ברעתו" וכפי מה שכתבנו למעלה ויש עוד במחוייבי כרת שגופו נכרת מחיי העולם הזה ונפשו נכרתת מחיי העולם הבא ואין צריך לומר מחיי גן עדן לפי שהוא נידון בגיהנם לעולם והם עובדי עבודה זרה שמנו חכמים זיכרונם לברכה במשנה ואלו הם שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה מן השמים ואפיקורס ומה שהוסיפו עליהן בברייתא דקתני בתוספתא (סנהדרין יב ט) הוסיפו עליהן הפורק עול והמפר ברית בשר והמגלה פנים בתורה והני דקתני אידך ברייתא התם המינים והאפיקורסין והמשומדים והמסורות ושפרשו מדרכי צבור ושחטאו ושהחטיאו את הרבים ושנתנו חתיתם בארץ חיים יורדין לגיהנם ונדונין בה לדורי דורות וכו' ורשעים הללו הם שכתוב בהם "הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה" ודרשו רבותינו זיכרונם לברכה (ספרי שלח קיב) "הכרת" בעולם הזה "תכרת" לעולם הבא כפל זה לא נאמר בתורה אלא לעניין עבודה זרה ומגדף וכיוצא בהם דכתיב "כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה" ודרשו במסכת שבועות (י"ג א') "כי דבר ה' בזה" זה הפורק עול ומגלה פנים בתורה "ואת מצותו הפר" זה המפר ברית בשר ושם אמרו בבאור שאין כפל כרת זה נדרש בכל עבירות שבתורה אלא באלו שבכתוב הזה ולפיכך לא מנו רבותינו זיכרונם לברכה אלא אלו הנזכרים וכיוצא בהם לפי שהכתוב הזה בעניין עבודה זרה נאמר וריבה הכתוב את אלו והוא הדין לכל הכופרים בעיקר וכן בשאר הרשעים המוחלטין לפי שמצאו בהן בקבלה "כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה" הא בשאר הכריתות אינו כן אלא כמו שביארנו.