BePardes HaChasidut VeHakabbalah, History of the Zohar, Part II 187

אפס אם נתעמק יותר בעיקר מהותו הפנימית של הרצון העליון שבנו, נראה, שגם הוא, בכל עליונותו ובכל האלהיות שבו, איננו עצם האדם, איננו עוד תוך־תוכה של מציאותנו ואיננו עוד התחנה האחרונה של נסיעות חיינו. ראשית, הרצון העליון שבנו משתנה מעת לעת, שהרי לזיקוק ולצירוף הוא צריך. הוא משתנה איפוא מאי־מזוקק למזוקק ומאי־מצורף למצורף. ושנית, הלא אפילו הרצון העליון שבנו, אף־על־פי שאיננו שואף אל הטוב היחסי, כי אם אל הטוב המוחלט, מכל־מקום אותו הטוב המוחלט עצמו הוא רואה פעם בעניין זה ופעם בעניין אחר, פעם באופן זה ופעם באופן אחר. ובשלישית, הרצון העליון הוא הרצון אל הטוב המוחלט, אבל צריך שיהיה איזה ״מי״ שרוצה. ומה מהותו של אותו ״מי״? את עומק המהות ההיא אין אנו משיגים, אבל היא היא — ה״אני״ הגבוה שלנו, אותו ״מי־שהוא״, הזוכר ורושם כל מאורעות הוויתנו, ושהוא העומד וקיים תמיד אפילו לגבי הרצון העליון שבנו המתחלף מעת לעת. הוא היודע את כל עולמנו הפנימי ומעיד על הכל. הוא — הנצחיות שבנו.