BePardes HaChasidut VeHakabbalah, History of the Zohar, Part II 251

להלן מבאר רבי חיים ויטל את כל פרטי העולמות העליונים כולם, השתלשלותם והתקשרותם זה בזה. לפי קבלת מורו האר״י. מה שנוגע לענייננו הוא המקום שהבאנו, שממנו אנו למדים להבין עניין ה״יחידה״ שבנפש. שהיא כמו ה״כתר״ בספירות ואדם קדמון בעולמות, ההארה הראשונה של האלהות, שיש בה מבחינת המאציל ומבחינת הנאצל גם־יחד, הגילוי הראשון־ביותר, האצילות הבלתי־אמצעית של האין־סוף, העלול הראשון הדבוק בעילתו בלי־הפסק ומושפע ממנה בלי־הפסק. הרי זה ממש מה שנאמר ב״ספר הישר״, המיוחס לר״ת, והוא לרבי זרחיה היוני: ״אין אחר הנפש כלום, כי־אם הבורא יתברך״. כל הדברים על־דבר ״אור מחצב הנשמות״, שגבוה ונעלה הוא על ״אור מחצב המלאכים״, שהאור הראשון הוא יותר פנימי והאור האחרון חיצוני, ושהאור הפנימי, הטמיר שבטמירים, ״אור מחצב הנשמות״, הוא האור היותר ראשון והיותר קרוב אל האלהות, עולים גם־כן בד בבד עם האגדה: ״אין בן־דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף״, לפי פירוש רש״י: ״גוף — פרגוד שחוצץ בין מחנה שכינה למלאכים ושם רוחות ונשמות נתונות, שנבראו מששה ימי בראשית, העתידות להינתן בגופים העתידים להיבראות״ (יבמות, ס״ג). מחנה־שכינה — הרי כאן עולם האצילות; הפרגוד, שבו רוחות ונשמות נתונות — עולם הבריאה; המלאכים — עולם היצירה. בכל־אופן — הרי ״הפרגוד שבו רוחות ונשמות נתונות״ יותר פנימי (יותר קרוב למחנה־שכינה, לפי מבטא האגדה) מן המלאכים. התבונן היטב באגדה זו לפי פירוש רש״י ותראה, שסוף־סוף אין בין אגדה זו לבין תורת המקובלים על־דבר ארבעת העולמות (אצילות, בריאה, יצירה, עשיה) כי־אם שינוי הביטוי, לא שינוי העניין. ״מחנה שכינה״ הרי זו לא אלהות עצמה, כי־אם אורות האלהות. ומה הוא ״עולם האצילות״ לפי המקובלים? הלא גם־כן רק הספירות — האורות. אחר ״מחנה השכינה״ בא, לפי האגדה הנזכרת, ״הפרגוד, שבו הרוחות והנשמות נתונות״. ומה הוא עולם הבריאה, לפי המקובלים, או עולם הכסא, אם לא עולם הנשמות, או ״אור מחצב הנשמות״? אחר ה״פרגוד״ באים המלאכים. ומה הוא עולם היצירה, לפי המקובלים, אם לא עולם המלאכים? כבר העיר הרחיד״א, בספרו ״פתח עינים״, על היחס שבין האגדה הנזכרה ובין דברי רבי חיים ויטל על הנשמות והמלאכים; אבל כשאנו מתבוננים יותר באגדה הנזכרת (לפי פירוש רש״י), אנו רואים, שהיא כוללת בקיצור נמרץ את כל עיקרי דעותיהם של המקובלים על ארבעת העולמות. ויש ממקום זה ראיה נוספה למה שהוכחתי ב״קדמות המסתורין בישראל״, שהקבלה מאוחרת רק לפי אופני ביטוייה והסברותיה, ולא לפי עצם דעותיה, שהן קדמוניות.