BePardes HaChasidut VeHakabbalah, History of the Zohar, Part II 287

מפרשי הזוהר ביארו את המאמר הזה על־פי קבלת האר״י בעניין שבירת הכלים, עולם־התוהו ועולם־התיקון, ונדחקו מאד בהבנתו; אבל דוקא לפי־פשוטו המאמר עולה יפה ומסתבר. המפרשים פירשו את המלה ״אתתקן״ מלשון תיקון הבא אחר קלקול, כי על־כן חשבו, שהזוהר מדבר כאן על ״עולם התיקון״, שזכר האר״י; אבל באמת פירושה של המלה: ״אתתקן הוא — התלבש. (יזכור נא הקורא את מאמר הזוהר אשר הבאתי במבוא: ״אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין״, ״לבושיו תקינת לון״, וביאורי שם. הזוהר מכנה תמיד את הלבושים, ולפעמים גם את הקישוטים, בשם ״תיקונים״ — ״תיקוני כלה״, וכדומה). המאמר איננו נוגע, איפוא, בסוד הכלים השבורים, צירופם ותיקונם. עניינו יחס האלהות אל העולמות. בדברים הקצרים האלה, אשר בודאי הם מ״ראשי הפרקים״ שהיו ראשוני בעלי־הסוד מוסרים לתלמידיהם, מובע בסגנון ציורי־מסתורי נשגב עיקר המטפיסיקה של בעלי הזוהר. הרי כאן, לכאורה, פנתיאיסמוס (״הוא — כולא״), ובכל־זאת — לא פנתיאיסמוס. על־פי הפנתיאיסמוס — האין־סוף אחוז ומותפס בעולמות, ועל־פי הזוהר — האין־סוף תופס את העולמות, אבל הוא איננו מותפס בהם (״איהו תפיס בכולא עלמין, ולאו כולא עלמין תפיסין ביה״). על־כן מסרו בזה בעלי־הסוד, ש״עתיקא קדישא״ ״פריש ואתפריש מכולא ולא פריש״ ושהוא ״אתתקן ולא אתתקן״ — התלבש בעולמות, ובכל־זאת לא התלבש. ומדוע? ״בגין דלא שכיח״ — מפני שאיננו מותפס כלל בעולמות. הספירות (במאמר זה מדובר על ט׳ נהורין ולא על עשרה, כי ספירת המלכות היא רק כללותן והתגלותן של יתר הספירות) הן האורות של האין־סוף, אשר בהיותם מושגים כשהם לעצמם הם נדמים ליש, אבל כשמתעמקים בשורש השרשים רואים רק ״בוצינא בלחודוי״, רואים ש״אין עוד מלבדו״.