BePardes HaChasidut VeHakabbalah, History of the Zohar, Part II 319

חוטם הוא משל למעבר ההשפעה הקדושה מן העתיקא אל הזעיר, ובאוהל המעבר תלויה הה״א שבשם הויה, — ״אתא קלילא דלית בה מששא״ — המרמזת תמיד להשפעה אוירית־אצילית עליונה והיא המקיימת ״ה׳ אחרא דלתתא״, את הה״א האחרת שבשם־הויה המרמזת ל״זעיר אנפין״. אותו האויר האצילי הנשגב יוצא מ״מוחא סתימאה״, מן הבחינה האחרונה שבשלש בחינות ה״עתיקא״, והוא הוא רוח החיים האציליים. ״ובהאי רוחא זמינין למנדע חכמתא בזמנא דמלכא משיחא״. עתה שואבים רוח־הקודש, על־פי־רוב, רק מ״זעיר״, שבו מקום לגבורות, אבל אז, בימות המשיח, ישאבו רוח־הקודש רק מ״עתיקא״, מ״מוחא סתימאה״ — ובמעבר ההוא, בהשפעה הבאה מעתיקא, רק רחמים רבים וחסדים גדולים ועצומים. והזוהר מוסיף להבליט רעיון זה בציור החוטם. בחוטמא דזעיר כתיב: ״עלה עשן באפו״׳ והכא כתיב: ״ותהלתי אחטם לך״, — ב״זעיר״ יש מקום גם לאף וחמה, ובעתיקא רק ״תהלה״ — חיים מכל־צד, חדוה שלמה, נחת־רוח ורפואה.