BePardes HaChasidut VeHakabbalah, History of the Zohar, Part II 329

אחרי־כן מוסיף הזוהר לבאר דבר התעלמות העתיקא ושעיקר התחלת האצילות (״שירותא״) הוא רק מן החכמה, וששלשת הראשים: כתר, חכמה, בינה, מתפשטים ל״זעיר־אנפין״ (שש המידות), והוא מבאר עניין ״הנהר היוצא מעדן להשקות את הגן״, נהר־הבינה, היוצא מעדן־החכמה להשקות את גן ה״זעיר־אנפין״, ושמחכמה סתימאה ומספירת החכמה נמשכים מוחין לזעיר אנפין (כי ״זעיר״, אף־על־פי שהוא רק שש המידות, הוא, כאמור למעלה, פרצוף שלם ויש לו חכמה, בינה ודעה שלו), ומבאר כיצד המוחין ממשיכים אור ליתר ספירות ה״זעיר אנפין״, וכיצד ה״זעיר אנפין״ קשור ודבוק כולו במזל התחתון ובמזל העליון. וכיצד עדן ספירת החכמה יוצא מעדן ה״חכמה סתימאה״, ושהחכמה היא בבחינת ״אתה״ (הנוכח — הגלוי) וה״עתיקא״ הוא בחינת ״הוא״ (הנסתר, הנעלם), ושהחכמה, בשביל שהיא ההתחלה הפועלת, נקראת בשם אב (או: ״אבא״), ושבינה, בשביל שהיא ההתחלה המקבלת, נקראה בשם אם (או: ״אימא״), וש״בשעתא דעתיקא בעי לאתקנא כולא אתקין כעין דכר ונוקבא״ (בכל העולמות ובכל מיני היצירות — כוח משפיע וכוח מקבל), ושמהתחברות שתי ההתחלות האלה (או: ״זיווג שני הכוחות״) יוצאות תמיד הולדות חדשות, ושעל־כן אנו קוראים ברום־עולם־הספירות את ה״זעיר אנפין״ בשם ״בן״ (לפי שהמידות העליונות הן אצילותן ותולדותן של החכמה והבינה, ובדרך צירוף־האותיות בינה — בן־יה — ״כד אתחבר דא בדא יו״ד בה״א (חכמה בבינה) — אתעברת ואולידת״), ואת הגילוי האחרון של כל המידות — מידת המלכות — בשם ״בת״.