BePardes HaChasidut VeHakabbalah, History of the Zohar, Part II 341

ב״גולגלתא דעתיקא״ השערות הן לבנות (״ושער ראשה כעמר נקא״), אבל ב״זעיר אנפין״ השערות הן שחורות (״קוצותיו תלתלים שחורות כעורב״). כבר אמרנו, שה״שערות״ הן כינוי לאורות ולכוחות האציליים המתפשטים מן המקור, והנה כשהם מתפשטים ומאירים בחינה ״עתיקא״ הם כולם חסדים, אבל כשהם מאירים ומתפשטים מן ה״זעיר״, יש בהם גם גבורות. ואומר הזוהר כאן, שאלפי רבבות האורות והכוחות האלה מתערבים אלה באלה ונאחזים ומסתבכים אלה באלה, ויש אשר מתערבים ומסתבכים הם באורות ובכוחות היותר עליונים הבאים מן הכתר, ומן אותם מיני ההסתבכויות וההתערבויות הרבות, השונות והמשונות, באים כל מיני העלילות המורכבות והמסובכות בין ביחוסיהם של בני־אדם אלה לאלה, בין ביחוסיהם של בני־האדם אל מה שאנו קוראים בשם כוחות הטבע (ובאמת הכי היא רק גילוי־כוחות של ההנהגות העליונות) ובין ביחוסיהן של אותן ההנהגות — אל בני־האדם. ומוסיף הזוהר ואומר, כי מי שחפץ, כי המלל יטה לו אזנו (שתקובל תפילתו ברצון), ״יסלסל בראש המלך ויסיר את השערות מעל אזניו״, — יתרומם מעל ל״שערות״, מעל לכוחות והנהגות, הבאים מן ה״משפט״, ויעלה ויגיע בתשובתו הגדולה, תשובה מאהבה המהפכת גם את הזדונות לזכיות, עד ההנהגה העליונה של ״עתיקא״, שפולה רק לובן־אור (עיין זוהר, בשלח: ״מה תצעק אלי — אלי דייקא, בעתיקא תלייא מלתא״). במידה שהצער גדול יותר והתשובה גדולה ועמוקה ביותר, הצעקה מגיעה למקום גבוה ביותר.