Likkutei Maamarim, On Book of Joshua 11

אבל הכניסה לארץ הוא הנהגה טבעיית שיקבלו חייהם על פסוק טבע ומנהג דרך ארץ בחרישה וזריעה וקצירה שדבר זה נראה כנפרד מההכרה שהכל מהשם יתברך, רק על זה היה הענין מתן הארץ שאוירא דארץ ישראל מחכימם (כמה שכתוב בבא בתרא קנ"ח.) בזה בחכמת האמת (עיין בראשית רבה פט"ז) להכיר שגם מה שהם מסוגלים בהשתדלותם מרכוש ומזון הכל הוא מהשם יתברך, וכמו שנתבאר למעלה שזה ענין ארץ ישראל שהארץ מיוחסת לישראל שכמו שנפשות ישראל חצובים ממקור כזה להכיר שהכל מהשם יתברך כך ענין קדושת הארץ, ולכך אמרו (עיין תוספות בבא בתרא מ"ד:) שאין לך אדם מישראל שאין לו ד' אמות בארץ ישראל, שד' אמות הוא שיעור מקום השייך לאדם כמה שכתוב [ב"מ יו"ד א'] ד' אמות של אדם קונות לו בכל מקום שהם שלו, וכל נפש פרטית מישראל יש לו מקום פרטי בארץ ישראל השייך לו שהארץ היא מקום לישוב בני אדם ומאחר שהשם יתברך קבע ארץ זו לצורך ישיבת בני ישראל ע"כ יש בה חלק לכל אחד מישראל, וכללות הארץ נקרא ארץ ישראל כמו כללות הכנסימן כנסת ישראל ששייכה לכל הכנסימן ואומה הישראל ית שהם בהשתדלותם ועסקם הטבעים ימצאו די מחייתם שם ולא בלחם מן השמים, והיא בענין חיות הנפש ממש דוגמת תורה שבעל פה שהיא חכמות שבני אדם מולידים מעצמם משכלם רק שיודעים שהוא מהשם יתברך ואז נקרא תורה שבעל פה, אבל כשאינו יודע שהוא מהשם יתברך אז נקרא חכמה חיצונות והיא ארץ העמים, כי חיי הגוף וחיי הנפש ענין אחד שהרי מלובשים זה בזה רק שכל אחד יש (לו) לבוש וגוון אחר, שחיי הגוף הוא מאכילה ושתיה וענייני עולם הזה שממנו נברא וחיי הנפש הוא מחכמה ותורה שמשם נבראת כמו שנתבאר, וכמו שאמרו ז"ל בשיר השירים רבה פרשת א' כל אכילה ושתי' שבמגילה זו בדברי תורה הכתוב מדבר שהיא מאכל הנפש, וכך היו ישראל במדבר מאכל הנפש מתורה מן השמים שהיא תורה שבכתב וכן לגוף מאכלו לחם מן השמים, והכניסה לארץ הוא שיהיה מאכל לגוף לחם מן הארץ והשתדלות בני אדם וכך מאכל הנפש וחיותה תורה שבעל פסוק וחכמת בני אדם והוא פרי התורה שבכתב, ורצה משה רבינו ע"הלהשיג גם כן השורש של תורה שבעל פה שהוא שורש נפש של רבי עקיבא גם כן, והיינו שהוא ינחילם גם כן הארץ ושיהיה הדור ההוא אוכלים גם כן פרי התורה, וכן הוא שהוא נפש הכוללם הוא יכלול כל פרי התורה גם כן, ולכן שלח מרגלים ואמרו ז (סוטה שם) לך לדעתך אני איני מצוך, כי באמת שליחות מרגלים הוא הנהגה בדרך הטבע כמלכים הנלחמים זה עם זה, מה שאין כן דור המדבר שהיה כל הנהגתם חוץ לדרך מטבע ממש ורק על פי השם יתברך מה ענין למרגלים, רק לפי שרצה משה רבינו ע"הלנחול ארץ ישראל שהוא הנהגה הטבעיית בהשתדלות האדם לכך רצה להתחיל בעניינה [וכמו שראינו שגם יהושע עשה כן] גם כן בדרך השתדלות בני אדם, וגם ענין השליחות הוא חכמה שחידש מלבו ולא מה שהשם יתברך ציוהו הנה זה חשב שיהיה לשורש והתחלה לחכמות תורה שבעל פסוק, אבל באמת לפי ששורש נפשו היה שורש כל התורה שבכתב גם דבר זה נכתב בתורה שבכתב ונאמר עליו מאמר ד' שלח לך וגו', רק חז"ל גילו עומקו שבאמת הוא חשב והשתוקק שמאותו עת יתחיל תורה שבעל פה וכך נתרצה לו השם יתברך שיהיה לדעתו אבל הוא אינו מצוה, וזאת באמת לא הצליח כי באמת כל שורשו הוא תורה שבכתב דהיינו מה שהשם יתברך מצוה.