Likkutei Maamarim, Upon Completion of Talmud 2

הנה התחלת הש"ס ברכות במצות קריאת שמע ותפלה וברכות שהוא הדבור לנוכח השם יתברך וההכרה הברורה באמיתות השם יתברך, הוא כטעם ראתה שפחה על הים וכו' (מכילתא וזוה"ק בשלח) שבהתחלה שמתחיל איש היהודי ליקרב לדברי תורה השם יתברך פותח לו אור גדול, וכמה שכתוב (שבת פ"ח:) ומאחר שבדבור ראשון יצתה וכו' הוציא הקב"ה טל וכו' כי דבור ראשון הוא פתיחת אור גדול ואחר כך מוריד טל שהוא האפלת האור, כי הטל הוא רק כשאין אור השמש וכמש"נ וחם השמש ונמס רק אצל השם יתברך טל אורות טליך שהוא מלא אור שבו עתיד להחיות המתים, פירוש כי אמרו ז (שם ל"א.) אמונות זה סדר זרעים ואמונה היינו כשאינו מבורר לעין שצריך רק להאמין וכידוע דאמונתך בלילות אבל ביום נקרא אמת שמבורר לעין, והיינו דהגם בהתחלה נראה כאלו נפתח אור גדול להשם יתברך יש מעמקים גדולים ואור למעלה מאור עד שזה חושך לנגדו והשם יתברך רוצה להרים האדם בכל עת למעלה מעלה ומיד בלכתו מההתחלה האור הזה מתרגל אצלו ושב לחושך ואמונה, והולך כך כל הסדרים עתך זה סדר מועד ואמרו ז (ירושלמי ברכות פ"ט) כל הקובע עתים לתורה מפר כו' כי באמת צ"ל לא ימוש וגו' ולהיות הקדושה בתמידות ולא רק בשבתות ויום טוב בלבד רק בהתחלה שואלים עכמה פעמים קבעת עתים לתורה דמזה לא יפחות עכמה פעמים פרק אחד שחרית כו' קיים לא ימוש (מנחות צ"ט:) וכן הולך בהעלם עד הסיום בסדר טהרות כי הטומאה הוא הגרוע מהכל שישנו בנגיעה בעלמא ואפילו באויר [בכלי חרס ואוהל], כמה שכתוב (סוכה נ"ב.) דוד קראו טמא וידוע שהוא מדרגא אחרונה שבטובה והשיג מדריגה אחרונה שברע וכמה שכתוב בספר יצירה אין ברעה למטה מנגע והוא הגבר הקים עולה של תשובה (מ"ק ט"ז:) להיותר רע שבעולם יוכל להתקרב, וההיפך טהרות הוא המדריגה היותר גדולה בתואר דעת שפירוש רש פרשת תשא רוח הקודש כדרך שאמרו ז"ל (חגיגה י"ד.) על רבי עקיבא כלך אצל נגעים ואהלות ששם צריך חכמה גדולה, ורבי עקיבא הוא מעלת החכמה שאין למעלה ממנו בכח אנושי כדמשמע בפרק קמא דבבא בתרא [דף י"ב] כי היה גדול גם ממשה רבינו עליו השלום בחכמה כמה שכתוב במנחות (כ"ט:) ובחכמה כזו יוכל להשיג סדר טהרות על בורי', ובסיומה מתחיל שנית ברכות חוזר ומאיר אור ברור בהכרת הנוכח בקריאת שמע תפלה וברכות ביתר שאת מבפעם ראשון, ומיד אחר ההתחלה שנית חוזר לאמינות זה סדר זרעים שמתעלם כי הרגל נעשה טבע ואוכמא היה לגבי' וחוזר להתחדש כטעם מלוי הלבנה וחסרונה בכל חודש, ולכן סיום התלמוד בנידה כמה שכתוב בנידה (ל"א:) בטעם הטומאה כדי לחבבה על בעלה שלא יהיה בהרגל שאין מרגיש התחדשות נועם, וזהו עיקר כל התורה כולה ההשינה ממדריגה למדריגה בביאה ויציאה כטעם לא אוכל לצאת ולבוא שאין מרגיש התחדשות אור רק על ידי היציאה, וטל של תחיה היינו שאין צריך יציאה רק טל אורות טליך שבאמת יש אור רק שעל ידי ההרגל שב להעלם וכנ"ל דנעשה אמונות הברור הגמור שב להיות כהעלם וחשכת ליל: