Ohr HaMeir, Pinchas 2

ובחכמה אתברירא מי שיש בו שכל וחכמה כחו יפה לברר הטוב מהרע שבכל המדריגות התחתונים והנביא אמר ה' אהבו יעשה חפצו בבבל והכוונה בבל מורה ל' תערובות ע"ד שדרשו חז"ל על מלת מבול למה נקרא שמו מבול ע"ש שבלבל את הכל ובלל את הכל ממקום הגבוה למקום הנמוך לרמז הנזכר היינו שנשתלשלו אורות עליונים ממקום גבוה למקום הנמוך מדריגות התחתונים ומלת בבל מורה ג"כ ע"ש שבלל אורות עליונים במדריגות התחתונים וכל מגמת נפשינו בתורה ותפלה ומעשה המצות לברר אותן הנ"ק להעלותם למרום שבתם אשר היה שם אהלם מתחלה שנתערבו והכל שייך אל העבודה פרטי עובדותיו של אדם ואפילו תענוגות הגשמיים מתנועות איבריו וראות עיניו והשמעות אזניו בכולם יש רמיזא דחכמתא הרומז לאדם עבודת הבורא שגם שלאו כל מוחא סביל דא עכ"ז כל אדם אינו חייב אלא עד שיד שכלו מגעת ומי שחלק לו אלהים בבינה ויש לו התפשטות החכמה לא נגרע מעבודתו שום דבר ומעשהו שוה בבית בחוץ אפילו כשהולך לפעמים בשוקים וברחובות ומדבר עם בנ"א מצרכי גופניות עכ"ז פנימיות מחשבתו דבוקה לרוממות אלהותו ותועלתו נשגבה גם לו וגם לאחרים המדברים עמו שמעלה ומגביה בחינת דיבורו וגם דבורים הנשמעים מהמון עם כאשר דברנו מזה בכמה מקומות וכבר נתבאר לנו פ"ה וישב משה את דברי העם אל ה' כי מי שיש בו מדעת קונו נקרא משה וישב דיבורי המון עם דיבור איש לרעהו ממשאם ומתנם וישב אותם אל ה' ב"ה לעשות עמהם צירופים טהורים וקדושים כי לכל מקום שנתנו חכמים עיניהם אינם מסתכלים כ"א על פנימיות הדברים אלהות המלובש שם דרך משל אם רואה או שומע מחברו דבר אהבה שרודף להשיג מחוז חפצו וכל עצמה של אהבתו אין בה ממש כי רודף אחר דבר שטות אמנם החכם אשר עיניו בראשו מתבונן במחשבתו לכולם יש להם מקום מוצא בשורשם ומאין נמשך זאת האהבה ובודאי יש כאן ניצוץ קדוש שנתפשט מעולם האהבה המחי' אהבה זאת וממקום קדוש יהלכו למקום נמוך כזה ולכן נקראים מדריגות התחתונים בבל תערובות טוב ברע ובאותה המחשבה כחו יפה להעלות ולהגביה האהבה שרואה בזולתו למקום קדושה וזה נקרא אצלו יתברך אורח שמתחלה לקח הכסיל חלק מעולם האהבה מקום קדוש למקום הטנופת ונתרחק החלק הנ"ל ממנו יתברך וכשמעלה המשכיל ומפריד חלק הטוב מהרע לשורש גורם תוספות תענוג אליו ית' כנראה ממשל בן מלך שהלך למרחקים והביא אצלו ית' אורח ממקום הרחוק והטנופת ולזה רמז הנביא ע"ה ה' אהבו יעשה חפצו בבבל לאיש משכיל שעושה חפצו ית' בענייני עבודתו אפילו בבבל המורה מדריגות התחתונים תערובות טו"ר גם שם מעשהו בחכמה ודעת ה' אוהב אותו ביותר כי זהו עצם תענוגו יתב' שצפה לקבל מנשמות הצדיקים לעשות חפצו ית' בבבל כנזכר ואברהם אבינו ע"ה כשראה איזה בחינות אהבה שנתפשט למקום הנמוך ויכול לבוא חס ושלום התפשטות לקליפיות כי נודע מה דאיתא בספר יצירה אין למעלה מענ"ג ולמטה מנג"ע והוא מדות החסד למעלה צירוף ענ"ג וכשנתפשט חלק ממנה למטה לקליפיות לאהבה רעה ח"ו נעשה צירוף נג"ע כידוע וזאת היתה עבודתו של אברהם אבינו שלא הניח התפשטות החסדים לקליפיות ח"ו ואחז במדות האהבה לבלתי תת לכת כי אם למקום הראוי ומעתה תאיר עיניך לדעת דברי קודש מה דאיתא בזוהר אברהם אבינו קאים תדיר בפרשת אורחין היינו במקום שיכולין אורחין עליונים לבא לידי הפרשה לקליפיות למקום רחוק מהבורא ב"ה העלה והגביה אותם תיכף למקומם והפריש טוב מהרע וזהו הכוונה להזמין אושפיזין עלאין כנזכר בחי' אורחים אצלו יתברך שנתרחקו ועתה נתקרבו כלל הדברים החכם עיניו בראשו להתבונן במעוז שכלו ואפילו במשא ומתן ושאר צרכי הכרחים אינו מפריד פנימיות מחשבתו מהבורא ב"ה וכמו שנתבאר לנו פ"ה לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף הכתוב מורה דרך אשר ישכון אור אם האדם מוכרח לצאת לפעלו ולעבודתו לעשות בזהב ובכסף לזון אשתו ובניו כשהם קטנים עכ"פ זאת עשה ותנצל נפשך לחשוב מחשבות קדושות בשעת מעשה מרוממות אלהות ותועלתו גדולה ומעולה בבואו אל הקודש פנימה ללמוד ולהתפלל לערוך מחשבות קדושות וטהורים בלתי מחשבות זרות מהבלי עולם ואין לו שום מונע לבלבל מחשבתו קודש כי הנה כבר נודע מאין באים לו לאדם מחשבות זרות בתורה ותפלה הכל נמשך על שלא ידע להזהר לשמור פיו ולשונו בעבודתו בחוץ ועשה צרופים לא טובים ועתה כשמנענע האותיות להוציא דיבור לפני אלהים באים ג"כ אלו האותיות שנפלו מחמתו לחיצונים ורוצים עליה על ידו בנענע אותיות תורה ותפלה הן המה המ"ז ואם יש לו כח לעמוד בהיכל המלך כי האותיות נקראים היכלות לא"ס המחיה אותם דרך משל אנו מכנים אותו יתב' בתואר וכינוי רחמן וכדומה מתואר כינויו ושמותיו הקדושים וכשנתלבש באותיות רחמנות האותיות אלו המה היכלות לזאת המדה המלובש בהם לקרותו ולכנותו לערך הפעולה שהראה לבאי עולם במדת הרחמים וזהו אשר כח בהם לעמוד בהיכל הכינוי לאותיות המלך מוסב על הקב"ה איש כזה כחו בפיו ודאי להעלות ולהגביה המ"ז לשורשם לשלול החלש ברעיונו לא די שאינו מעלה מחשבותיו אדרבה כיון שעולה על מחשבתו נשאר שקוע לחשוב כבתחלה ולא ידע כי בנפשו הוא לגרשו מהיכל המלך וצא יאמרו לו מה לך לספר חקי בתורה ותפלה כלל הנשמע שישנה שתי בחי' או כשבא אל בחי' הדיבור יש לו עליה להפך הצירופים לבנות אותיות ותיבות שלימות ובהיפך הכסיל החסור תבונה נעשה מת בבחינת הדיבור ונשאר שקוע בשטותו הראשון כי הכל תולה במעשהו בחוץ בגשמי אם הלוכו בתום ושלם במדותיו לבלי יפריד מחשבתו מהבורא ב"ה זה הגורמת לערוך מחשבתו בתפלה בקדושה וטהרה כי אין לו שום מונע ותיכף שפותח פיו להוציא דיבור שופע עליו חכמה ודעת כיון ששלם בפרטי מדותיו אליו יתברך מדת האהבה אינו אוהב כ"א מה שנוגע להבורא וכן מדת היראה והתפארת ונמצא אינו מושך אותו הפכיות של אהבה היינו מ"ז של אהבה רעה או יראה וכדומה בכולם לבו נכון ותמים עם ה' ודחה ממלא קומתו מדות הפכים ולזה בא הרמז וה' נתן חכמה לשלמה כאשר דיבר ירצה להורות האמור ה' נותן חכמה ודעת למי ששלם במעשיו ופרטי מדותיו כאשר מתחיל לדבר מתורה ותפלה תיכף משפיע לו השפעת החכמה ונותן הכתוב טעם לשבח למה זכה לזה כי היה שלום בין שלמה ובין חירם מלך צור היינו צער שכנגדו המה הקליפות שישנם לכל אדם מישראל כפי ערכו ומי שלא תיקן עדיין אזי עומד על ימינו לשטנו לאפוקי השלם במדותיו נאמר ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו ואדרבה כל המדות נותנים לו התעוררות גדול אם הוא במדות האהבה בתפלתו נותנים לו מדת האהבה התעוררת יותר ויותר עד שנעשה אצלו עבותות אהבה בלתי לה' לבדו ואין לזרים חלק עמו בתוך אהבתו וכן שארית המדות מוסיפים כחם לעורר לבו בקרבו אל התורה ועבודה בתוספות מרובה טרם עומדו להתפלל וללמוד וחכמת אלהים שופע עליו ודיבורים נובעים מגרונו כמעין המתגבר בלא שום טירחא כנזכר לנו פ"ה והבית בהבנותו ע"ש ועתה נחזור לענין משכיל לאיתן האזרחי רז"ל נתעוררו אזרח זה אברהם ונראה ליתן טעם לשבח בדבריהם למה נקרא אברהם אזרח אותיות א זרח כלו' זריחה הראשונה שהזריח אור הבורא בעולם והרגיל שמו בפי הבריות לגלות מדת האהבה מדות החסד ראשונה שבשבעה מדות כמ"ש עולם חסד יבנה ורמז דוד בנעים זמירותיו משכיל לאיתן האזרחי להורות הנאמר למעלה מי הוא המשכיל לאיתן בחי' הדיבור כמבואר למעלה הטעם מורה באצבע האזרחי הכינוי למדות האהבה בחי' אברהם שנקרא אזרח הוא הנותן השכל להדיבור אם נאמנה את אל רוחו ושלם במדותיו באהבת הבורא כנזכר אזי המדות בעצמם נעשים לו משכילים וגרונו נעשה כמעין הנובע חכמה ודעת להוציא דיבור בדו"ר בלי שום מונעים ואם דבורים כאלו כחם יפה לעשות רושם למעלה בעולם הדיבור שהשכינה מתפארת לומר חזי במה ברא אתינא לקמך שיש דיבורים כאלה בלי מ"ז בלתי לה' לבדו וגורם יחודים למעלה שהשכינה משוררת ומזמרת בסוד אלהים אל דמי לך לזה גמר אומר חסדי ה' עולם אשירה להגדיל חסדיו יתברך העודפות עליו להיות בגוף עכור וחומר מורכב מד' יסודות גשמיים ועכ"ז כחי יפה לגרום עם דיבור שלי שירה לשכינה שמשוררת ומזמרת עם דבורים שלי וזהו עולם מוסב על השכינה הנקראת עולם מלישנא דעלימא אשירה אותה ואין לך חסד גדול מזה נוסף ע"ז הגדיל עשות עמי לטובה אות עוד יותר ויותר לדור ודור אודיע אמונתך בפי הכוונה אודיע משמעו לשון יחוד כמו וידע האדם את חוה אמונתך כינוי לשכינה ע"ד דאיתא בזוהר איהו אומן ואיהי אמונה אני גורם בפי יחוד למעלה באומן ואמונה לדור ודור עד ביאת הגואל בזמירות ותשבחות שאני משורר ומזמר לפניך עתה נוקבים והולכים אלו המזמורים מדור לדור כל או"א מישראל לערך העת והשעה כפי הצורך ככה מעורר לבו בקרבו עם השירות וזמירות מפסוקי ספר תהלים לגרום יחודים וזווגים למעלה באומן ואמונה וזהו לדור ודור אודיע אמונתך הכינוי לשכינה לאומן הכינוי להקב"ה במה נעשה בחי' יחודם בכל דור מורה באצבע בפי כלומר כחי בפי זמירות ותשבחות שאני משורר עתה נוקב והולך מדור לדור עד ביאת הגואל ולכן נקרא דהמע"ה נעים זמירות שהכניס נועם עליון בזמירות ותשבחות ישראל לדעת במה יקשרו פנימיות מחשבתם לדביקות הבורא ב"ה וככה תיקנו לנו לומר בכל יום בנוסח ברוך שאמר משובח ומפואר בלשון חסדיו ועבדיו ובשירי דוד עבדך נהללך ה' אלהינו בשבחות ובזמירות ורשום בכוונות על תיבות ובשירי דוד עבדך יסוד ומלכות להורות את האמור בדברינו שעיקר היחוד ביסוד ומלכות נעשה באמצעות שירותיו של דוד המע"ה כנזכר סוף דבר הכל נשמע אשר. אנו בני ישראל עיקר עבודתינו בעוה"ז לעובדו עבודה שבלב זו תפלה וכל עצמה תולה במעשהו בחוץ ככה בונה מבפנים צירופי אותיות בתורה ותפלה וכלל זה נקוט בידך כמעשהו בחוץ כך מעשהו בפנים אם מעשהו בחכמה ודעת פרטי עובדותיו הכל בהתקשרות ודבקות אל תועלתו גדולה להוציא דיבור לפני אלהים בלי מחשבות מעורבות ואדרבה בבואו לבחינת הדיבור מוסיף כח ועוז להחיות נפשו באמצעות הדיבור וגורם צירוף בשם הגדול וקדוש הוי"ה ב"ה ולפיכך אזי נעשה רש ונופל ממדריגתו באמצע התפלה כי מ"ז מבלבלים מחשבתו ונשאר שקוע לשם כנזכר ומעתה תשכיל לדעת שטענו בנות צלפחד שישנ' תמיד בכל אדם ובכל זמן: