Ohr HaMeir, Toldot 4

בפסוק ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות וגו' ויקרא אל עשו וגו' ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי ורבקה שומעת בדבר יצחק אל עשו וגו' ורבקה אמרה אל יעקב בנה לאמר הנה שמעתי וגו' ועתה בני שמע בקולי לאשר אני מצוה אותך יש להבין דקדוק הלשון ורבקה שומעת משמעו לשון הוה שהיא שומעת תמיד ומהראוי לומר ורבקה שמעה בדבר וכו' וכן בשרה אמנו כתיב גם כן בזה הלשון ושרה שומעת פתח האהל ומהראוי לומר גם כן ושרה שמעה בלשון עבר אמנם תורתינו הקדושה היא תמידיות וישנה בכל אדם ובכל זמן וכאן נרמז אשר נעשה בכל שנה בהגיע ראש השנה שכל העולם עוברים לפניו כבני מרון ומקטרגא אזיל לפשפשא בחובין דעלמא כמו דאיתא בזוהר ובתיקונים יומא דר"ה דינא דכל עלמא דינא של יצחק דאינון עבדין מטעמים ותבשילים בלא דעתא דסטרא אחרא דהא יצחק משדר ליה לצוד צידה דחובין דבני עלמא ולאייתאה לגביה ובעוד דאיהו אזיל ישראל נטלי עיטא ברבקה ועבדין כל אינון פולחנין כל אינון צלותין וכו' בגין לאתערא רחמי וגו' וקרבנא איהו עולה איל בגין אילו של יצחק וכזה נעשה בכל שנה אשר יצחק משדר לעשו לצוד ציד להביא לפניו חובין ורבקה אמנו היא השכינה השומרת בניה בגלות המר נותנת עצה לנפשם לאתערא רחמים. מול זה בא הרמז בתורה אשר זה הענין נוהג בכל אדם ובכל זמן מדור לדור כי חז"ל נתעוררו ע"פ לרגעים תבחננו שהאדם נידון בכל יום ורגע ויהי כי זקן יצחק הוא מדת הדין המתעורר כי הכתוב אומר ואל זועם בכל יום ותכהין עיניו מראות מכללא דרחמנא או ויקרא אל עשו לעשות לו מטעמים והיינו מפשפש בחובין דעלמין כנראה מדברי הזוהר ורבקה אמנו כינוי לשכינה שומעת תמיד בדבר יצחק אל עשו וגו' ורחמי דאם גדולים על בניה ורבקה אמרה אל יעקב בנה רמז לכללות ישראל המכונים בשם יעקב כי אנו בני ישראל נקראים עדת יעקב ונהנים ממנה עצה לעשות כל אינון פולחנין כל אינון צלותין בגין לאתערא רחמי ולזה אמרה ועתה בני שמע בקולי לאשר אני מצוה אותך היינו הרהורי תשובה הבאים לאדם. (חסר הסיום):