BePardes HaChasidut VeHakabbalah, History of the Zohar, Part II 321

״דיקנא״ (הזקן) הוא משל לאבות־ההשפעה, היוצאים מן ה״עתיקא״ אל הספירות, ולכללות אותם האורות קורא הזוהר בשם מזלא. המקובלים קוראים בשם ״מזל״ או ״מזלא״ לא למזל ממזלות השמים, כי־אם למקור ההשפעה היותר־עליונה, והם מפרשים את המאמר: ״בני, חיי ומזוני לאו בזכותא תלייא מלתא, אלא במזלא,״ לא על ה״מזל״ במובן של האצטגנינים, כי־אם על ה״פלא״ העליון הנעלה מן הספירות האחרות. ״מזל״ לפי־דעתם, מן נזל — הַשְפֵּעַ. בשעה שמתפללים על ״בני, חיי ומזוני״ צריך לכוון לא לשפע היורד דרך ספירה זו או אחרת, כי־אם לשפע היורד ישר מאת ה״פלא״, מן הכתר. הם מפרשים על־פי־זה את המאמר: ״אין מזל לישראל״ — מידת ה״אין״ (הכתר) היא המזל לישראל. בדרך זה פירש בעל ״שערי אורה״ את המאמר: ״ותתפלל (חנה) על ה׳״, שחנה הגיעה בתפילתה למקום שהוא נעלה משם חויה המרמז לתפארת (״על״=למעלה) — לפלא העליון, לכתר, לרצון העליון הפשוט, שכולו חסדים גדולים וגמורים, ומשם זכתה לבנים. על־פי כל האמור יובן היטב מאמר הזוהר על ה״דיקנא״ ועל ה״מזל״, שהכל מביטים אליו והכל מקבלים ממנו השפעת חיים ומזונות ובו תלוי קיומם של השמים והארץ, חילות עליונים, גשמי רצון וכל טוב, וממנו נמשכים י״ג נהרי שמן ל״זעיר אנפין״. והולך הזוהר ומפרש, שעיקר ההשפעה הוא ב״תשעה מינייהו״, בתשע הספירות (כל הספירות מלבד הכתר) ובהתפשטותן בסוד המידות הן י״ג. ״האי מזלא תלייא בשקולא עד טבורא״ — שבולת הזקן מגיעה עד הטבור, כלומר: עד מרכז הספירות.