BePardes HaChasidut VeHakabbalah, Introduction of Zohar 23

בראשית. רבי יודאי אמר: מהו ״בראשית״? – בחכמה. זוהי החכמה שהעולם עומד עליה להיכנס (על ידה) לסודות הסתומים העליונים, וכאן נחקקו ששה קצווֹת278במקור: ששה סטרין״; תרגמתי לא ״ששה צדדים״, כמשמעותה של המלה ״סטרין״, כי אם ״ששה קצוות״, לפי שכן נקראות המידות בכל ספרי המקובלים. ובאמת מתאים השם ״קצווֹת״ למידות יותר מן השם ״צדדים״, לפי שב״קצוות״ נכללים המושגים: מעלה, מטה, מזרח, מערב, צפון, דרום (עיין ״ספר יצירה״, פרק א', משנה א'). גדולים עליונים, שמהם יצא הכל ומהם נעשו ששה מקורים ונחלים השוטפים לתוך הים הגדול, ואותם שנאמר בהם: ״ברא־שית״ – מכאן נבראו.279״ששת הנחלים השוטפים אל הים הגדול״ הם שש המידות המשפיעות במלכות, ולפי משמעות העניין מדוּבר פה על ששת הקצוות והמלכות שבחכמה; כי על כן הוא אומר, שברא אותן ״ההוא דלא אדכר, ההוא סתים דלא ידיע״ (השפּעת ה״עתיק״, ולפי מפרשים אחרים ה״ארון״, בחכמה). מי ברא אותם? אותו שלא נזכר, אותו סתום ובלתי נודע. רבי חייא ורבי יוסי היו מהלכים בדרך. כשבאו לשדה אחד, אמר לו רבי חייא לרבי יוסי: מה שאתם אומרים: ״ברא־שית״ בודאי כן הוא, בשביל שרק ששת ימים עליונים בתורה ולא יותר, והאחרים – סתומים הם; אבל ראיתי בסתרי בראשית ושם נאמר: אותו הסתום הקדוש חקק חקיקה בתוך מעיו של נעלם אחד280יסוד אימא (יסוד שבבינה). הנקוד בנקודה הנעוצה.281יסוד אבא (יסוד שבחכמה). אותה החקיקה חקוקה וטמונה כמי שגונז הכל תחת מפתח אחד, ואותו המפתח גנוז כולו בהיכל אחד,282ההיכל – בינה. ואף על גב שהכל גנוז באותו ההיכל – עיקר הכל באותו המפתח הוא, לפי שאותו המפתח סוגר ופותח.283ה״מפתח״ הוא ספירת הדעת העולה עד הכתר, פותחת את שער הבינה, יורדת ונכללת בתפארת. ואותו ההיכל יש בו גנוזים סתומים רבים אלו על אלו. באותו ההיכל יש שערים סתומים והם חמישים, נחקקו לארבע רוחות ונעשו ארבעים (ספרים ישנים: ותשעה); שער אחד אין לו רוח, ולא נדע אם הוא למעלה או למטה (ספרים ישנים: הוא למעלה וגם למטה) ועל כן אותו השער סתום (הוא ביותר).284שער הנו״ן מנו״ן שערי הבינה נעלם מאד, ומשום היעלמו הוא כמו מתעלה מן הבינה או החכמה הסתומה. בתוך אותם השערים יש מנעול אחד ומקום אחד רק להכניס אותו המפתח בו;285הנתיב הנעלם בשערים שנקרא: ״נתיב לא ידעוֹ עיט״. ולא נרשם אלא ברושם המפתח; ואין יודעים בו (דבר) מלבד אותו המפתח (ספרים ישנים: של המפתח). ועל סוד זה נאמר: ״בראשית ברא אלהים״. ״בראשית״ – זהו המפתח שהכל סתום בו והוא סוגר ופותח וששה שערים כלולים באותו המפתח הסוגר ופותח. כשהוא סוגר אותם השערים וכולל אותם בתוכו (בספרים ישנים: והכל בתוכו), אזי בודאי כתוב: ״בראשית״ – מלה גלויה בתוך מלה סתומה.286״בראשית״ – ברא שית. מלה סתומה – ברא (עצם עניין הבריאה הוא דבר נעלם); ״שית״ (ששת הקצוות) – מלה גלויה (המידות נגלות לכל דורש). על כן ״בראשית״ – מלה סתומה בתוך מלה גלויה. ובכל מקום ״ברא״ – מלה סתומה היא: סוגר ואין פותח. אמר רבי יוסי: בודאי כן הוא, וכך שמעתי למאור הקדוש שאמר גם הוא, כי ״ברא״ מלה סתומה היא (וכי) ״ברא״ – סוגר ואיננו פותח, ובעוד שהיה העולם סגור במלת ״ברא״ לא היתה לו (עמידה) ולא נתקיים, והיה תוהו חופף על הכל, וכשהיה שולט אותו התוהו – לא היה ולא נתקיים העולם. ואימתי פתח המפתח את השערים והוזמן לשימוש ולעשות תולָדות? כשבא אברהם, שכתוב: ״אלה תולדות השמַים והארץ בהבּראָם״, ושנינוּ: באברהם; ומה שהיה סתום במלת ״ברא״ שבוּ האותיות לשימושן ויצא עמוד העושה תולדות, אֵבר יסוֹד קודש, שהעולם עומד עליו. לכשאותו אֵבר נרשם במלת ״ברא״, רשם הסתום העליון רושם אחר לשמו ולכבודו, וזהו – מי, וברא אלה; וגם השם הקדוש המבורך, שהוא ״מה״, נרשם והוציא מן ברא – אבר, והוא רשום באלה מצד אחד ואבר מצד השני – סוד סתום קדוש; – אלה קיים, אבר קיים, כשנשלם זה – נשלם גם זה:287״אלה״ ו״אבר״ – ״אלה״ – כללות המידות; ״אבר״ – יסוד. חוקק לאותו אבר ה, חוקק לאותו אלה – י,288כשם שהיו״ד שבשם הוָי״ה רומזת לחכמה והה״א לבינה, כן בספירות התחתונות היו״ד רומזת למידות בכלל והה״א – ליסוד. נתעוררו האותיות להשלים לצד זה ולצד אחר. אז יצאה מ״ם, 289מחיבור יו״ד וה״א נעשית מ. לקחה אחד לצד זה ואחד לצד אחר ונשלם השם הקדוש אלהים וגם שם אברהם,290המ״ם (חיבור היו״ד וה״א) נוספת גם לאלה (המידות בכלל) וגם לאבר (היסוד); בין אלה למ״ם יו״ד הרומזת למידות; – מן אלה יו״ד ומ״ם יצאה המלה אלהים; בין אבר למ״ם ה״א הרומזת ליסוד; – מן אבר, ה״א ומ״ם יצאה המלה אברהם. כשנשלם זה נשלם גם זה. ויש אומרים שנטל הקב״ה מי וחבר באלה ונעשה אלהים, ולקח מה וחבר באבר ונעשה אברהם,291לפי השיטה הראשונה המלה אלהים (חיבור אלה, יו״ד ומ״ם) מרמזת למידות והמלה אברהם מרמזת ליסוד. ולפי השיטה השנייה: המלה אלהים היא חיבור אלה ומי, מרמזת לבינה ומידות, והמלה אברהם היא חיבור אבר ומה ומרמזת ליסוד ומלכות. ומלת מ״י רומזת לחמישים שערי בינה ויש בה יו״ד, האות הראשונה של השם הקדוש, ומלת מה רומזת (ספרים אחרים: לחשבון השם הקדוש באותיותיו ובמלואו) למניין השם הקדוש;292הדברים האלה שבסוגריים אינם מגוף הספר, כי אם של איזה מפרש שפירש בקצרה מהותו ועניינו של מ״י ומ״ה והוסיף, שמ״ה רומז להשם ומלואו כזה: יו״ד ה״א וא״ו ה״א, שמספרו ארבעים וחמשה – מ״ה. ויש בה השם השני של השם הקדוש. שם הויה – כמו שנאמר: ״אשרי העם שככה לו״ (תהלים קמ״ד), ״תולה ארץ על בלימה״ (איוב כ״ו). ואז נתקיימו שני העולמות: ביו״ד – העולם הבא, ובה״א – העולם הזה (כלומר, במ״י ברא עולם הבא ובמה ברא עולם הזה, וזה רומז למעלה ולמטה). ואז עשה תולָדות ויצא השם שלם, מה שלא היה קודם לזה; זהו שנאמר: ״אלה תולדות השמים והארץ בהבּראָם״ – כולם היו תלויים עד שנברא שמו של אברהם. כיון שנשתלם השם הזה של אברהם – נשתלם השם הקדוש, זהו שנאמר: ״ביום עשות ד' אלהים ארץ ושמים״.