BePardes HaChasidut VeHakabbalah, Introduction of Zohar 25

קם רבי חייא, הלך ובכה, ורבי יוסי עמו. התענה ארבעים יום על מנת לראות את רבי שמעון. אמרו לו: אינך כדאי לראותו. בכה והתענה עוד ארבעים יום. הראוהו במחזה 295לפי דברי ר' משה קורדובירו בספרו ״אֵילמה״ היה החזיון הזה בחצר מות, אשר שם משכן הנפשות. ״חצר–מות״ הוא מקום רוחני, המקשר עולם זה בגן עדן התחתון, והנפש שורה בחצר–מות ומשם באה לגן העדן התחתון לעתים מסוימות. הנפש, שהיא בקבלה המדרגה התחתונה שברוחניות האדם, יש לה איזה קשר עם הגוף הגשמי אף לאחר שנסתלקה ממנו; ולפי שבמהותה היא רוחנית, היא מקשרת את הזכרונות והקשרים והיחסים של העולם הגשמי עם מה שלמעלה הימנה – הרוח, הנשמה, וכו'. והנה רבי שמעון ורבי אלעזר בנו עוסקים באותו הדבר שאמר רבי יוסי, וכמה אלפים שומעים את דבריו. בין כה וכה ראה כמה כנפיים רבות עליונות ועליהן עולים רבי שמעון ורבי אלעזר בנו לישיבה של מעלה, וכל הכנפיים היו מחכות להם. ראה והנה הם חוזרים ומתחדשים בזיום, ואורם גדול מאור השמש. פתח רבי שמעון ואמר: ייכּנס רבי חייא ויראה במה עתיד הקדוש ברוך הוא לחַדש פני הצדיקים לעולם הבא. צדיק הוא מי שנכנס לכאן בלי בושת וצדיק הוא מי שעומד באותו העולם כעמוּד איתן בכל. ראה שהיה (רבי שמעון) נכנס, ורבי אלעזר ושאר העמוּדים שהיו יושבים שם קמו מלפניו, והוא (רבי חייא) היה מתבייש ומשמיט עצמו ונכנס וישב לרגליו של רבי שמעון. יצא קול ואמר: השפּל עיניך! לא תזקוף ראשך ולא תסתכל! השפּיל וראָה אוֹר מאיר למרחוק. והקול חזר כבראשונה ואמר: ״עליונים נעלמים וסתומים פּקוּחי העינים, משוטטים בכל הארץ – הסתכּלוּ וּראוּ! תחתונים (נוסח אחר: תנאים), ישנים, סתומים בחוֹריכם, הקיצו משנתכם! אלה מכם, המהפכים את החושך לאור ואת המר למתוק, טרם יבואו הנה, אותם המחכים בכל יום לאור אשר יאיר בשעה שהמלך יפקוד לאַיילָה וייכּבד וייקרא מלך על־ידי כל מלכי העולם. ומי שאיננו מצפּה לזה בכל יום ויום אין לו חלק במקום הזה״. בין כה וכה ראה חברים רבים מסביב לעמודים הניצבים וראה, שמעלים אותם לישיבה של מעלה, אלה עולים ואלה יורדים; ומעל לכולם ראה את בעל הכנפיים296מטטרון לפי הקבלה. שבא ונשבע שבועה, ששמע מאחורי הפרגוד כי המלך פוקד וזוכר בכל יום את האַיילָה המוּשפלת עד לעפר ובועט בעיטות באותה שעה בשלוש מאות ושלושים רקיעים, וכולם מרתתים וזעים מלפניו, והוא מוריד דמעות על זה, ונופלות אלה הדמעות הרותחות כאש לתוך הים הגדול, ומתוך אותן הדמעות קם הממונה על הים ומקדש את שם המלך הקדוש ומקבל על עצמו לבלוע כל מימי בראשית ולאספם לתוכו בשעה שיתכנסו כל העמים על העם הקדוש והמים ייבשו ויעברו (בני ישראל את הים) ביבּשה.