Likkutei Maamarim, On Book of Joshua 19

וזהו תכלית חכמתם בארץ ישראל לדעת שאינו שלהם מאומה ואף על פי שמשתדלים ופועלים, ולכך ישראל מונין ללבנה ואו"ה לחמה (סוכה כ"ט.) דאו"ה סבורים דאכלי מדידהו ושתי מדידהו והכל שלהם ושהם בתכלית הגודל והחשיבות והבהירות ואין חסרים כלום, וכן אמרו ז בירושלמי דפאה (פ"ב ה"ד) וחגיגה (פ"א ה"ח) ובתנחומא (תשא) לפי שראה הקב"ה שעתידים או"ה לומר אנו ישראל לפיכך נתן המשנה בעל פה לומר מי שיש לו מסטורין שלי בידו וכו' ע"ש, פירוש כי התורה שבכתב רזוהי גליין וכמו שאיתא באר היטב בע' לשון (סוטה ל"ב.) גלוי לכל באי העולם שהכתב הוא הגלוי לכל, וכן אמרו בקדושין (ס"ו.) תורה מונחת בקרן זוית רק דהול"ל תינח תורה שבכתב תורה שבעל פה וכו' ע"ש, והיינו שאף על פי שבאמת התורה נעלמת מאוד דבר זה של העלם שבתורה הוא הנקרא תורה שבעל פה, שהתורה שבעל פה הוא הבנת הנעלם והסודות הגנוזות בתורה שכל זה הוא כלל התורה שבעל פה, אבל התורה שבכתב נקרא רק מה שבכתב מפורש לכל וזה נקרא רזוהי גליין, ולכך מצד התורה שבכתב שהוא הגלוי שבתורה לכל היו או"ה אומרים אנו וכו', שגם מלעה זו מאחר שגם זה מעלה והרחבת הדעת בעולם הזה גם כן לחשוב שיהיה לו כל טוב לעולמי עד לכך גם זה יחשובו ויתפארו או"ה בעצמם לאמר אנו ישראל ר"ל שיש להם מדריגת הנצחיות וקיום לעד, אבל באמת הם יחשובו כל זה מצד שמחשיבים עצמם שהם מעולים וחשובים מאוד, ודבר זה הוא מצד השם יתברך שהוא אומר כן אבל מצד האדם ראוי להיות אדרבא שפל ואפל בדעתו וידע שהוא בריה קלה שפילה אפילה בדעת מעוטה כו' ואין לו אלא מה שהשם יתברך נותן לה וזולת זה הוא דל מצד עצמו דלית לי' מגרמי' כלום, וזהו מנין ישראל ללבנה ואז החמה שהוא השם יתברך שנאמר בו שמש ומגן ד' מזריח להם ומקבלים אורו, אבל או"ה מונין לחמה רצה לומר עצמן במדריגת החמה דאכלי מדילהו ואין מכירים הנותן שהם מקבלים הכל מהשם יתברך רק משוים כבודה לכבוד המקום, ועל ידיזה אדרבא כבודם מתמעט וכבוד שמים במקומו עומד ואין יורד ממקומו להשפיע להם ואז ממילא אין יודעין מסטורין של הקב"ה מאחר שאינו מגלה להם, כי המסטורין והסודות של הקב"ה נקרא מה שאינו מגולה לכל כי מה שמגולה לכל אינו סוד, רק מכל מקום השם יתברך מצידו הוא מגלה סודותיו לכל ואומר הרי נתתי לכם כל סודותיי כי מטבע הטוב להטיב ולא להעלים טובו, רק שמכל מקום מצד המקבלים הוא נעלם עדיין ואינו מגולה, וכמו שהתורה שבכתב אצל השם יתברך הרי היא מפורשת בה כל הסודות והחכמות כולם רק מצד המקבלים הוא נעלם והם צריכים ליגיעה והשתדלות למצוא הסודות הללו בה, ומציאות זה הוא רק על ידי הידיעה שאינו יודע כלום ושכל התורה נעלמת ממנו שזהו ענין הברכה תחילה שהשם יתברך הוא נותן התורה ומלמד תורה לעמו ישראל, אבל מצד עצמו וחכמתו אינו יודע כלום אז אחר הברכה השם יתברך אומר מדה כנגד מדה שהכל שלך לבדך ואין לזרים אתך ומגלה לו כל סודות התורה הנעלמים מצד המקבלים, ודבר זה של גלוי הסודות הנעלמות מצד המקבלים זהו הנקרא תורה שבעל פה, וזהו רזוהי כסיין שאינו מגולה לכל רק למי שהשם יתברך מגלה כי הלא דבר זה אי אפשר כלל לדעת מעצמו או גם מלימוד זולתו רק מצד שידע שאי אפשר בלא השם יתברך, ואלו היה אפשר ללמוד מזולתו או ממה שכתוב בספרים הרי נקרא גם כן כתיבא ומנחא וכאלו אין צריך להשם יתברך, אבל באמת אינו כן רק לדעת עומק החכמה שזהו הסוד הגנוז בתורה שרצה לומר העומק שבה הנעלם מבני אדם שזהו הנקרא תורה שבעל פה דבר זה אי אפשר כלל לאדם לדעת אם לא כאשר ידע שהשם יתברך מלמדו, אז השם יתברך מגלה לו סודו ופותח שערי לבו, וכמה שכתוב בשוחר טוב בתמניא אפי לא תאמר הרי הספר בו ולמוד וכו' ואז הוא יודע, ואם כן אי אפשר כלל לגלות דבר זה וללמד לאחר שאינו מכיר ויודע זה ואין השם יתברך מלמדו, כי עדבר זה לדעת צפונות התורה שהוא התורה שבעל פה הגנוזה בתורה שבכתב בזה אין שום מלמד רק השם יתברך נקרא מלמד תורה לעמו ישראל, וכמש"נ כי ד' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה ומפיו הוא מדריגת התורה שבעל פה שזהו מפיו ולא מפי כתבו.