Likkutei Maamarim, On Book of Joshua 4

ועוד דברים בגו כי מאמר הנזכר הוא ממש מאמרם פרק קמא דע"ז [ה' א'] אלמלא אבותינו חטאו אנו כמי שלא באנו לעולם, ונבאר גם כן ענין קריאת משה לו יהושע בעת מרגלים לומר י' יושיעךו כו' כדרשת חז"ל (סוטה לא דמי:) ולא בקט על כולם גם כן, אבל דע ענין חטא מרגלים שדברו לשון הרע על הארץ נלמד מתוך תנא דמתניתין (ריש) פרק חלק שמנה ז' אנשים פרטים שאין להם חלק לעולם הבא וגם כן ז' כניסיות פרטיות שהיו בעולם וגם כן ז' עניינים ועבירות שבעבורם אין להם חלק לעולם הבא, ודבר מבואר כי לא היו דבריהם על צד ההזדמן, אבל כולם מקבילים בעניינים זה מול זה ומכוונים גם כן נגד ז' מדות דקדושה ששמשו בז' ימי הבנין שזכו ז' הרועים ונטלו, והם בנין כל העולם ואלו הם בהיפך אבדן מן העולם ובהם נכללו רשעי כל הדורות כל אחד במידה שפגם בה, וזה דבר ברור מאוד ומתבאר אצלינו ביאור כולם באורך במקומו וכאן יהיה הדבור מענין עדת מרגלים שהם הרביעים בסדר הכנסיות, וכנגדם בלעם בהדיוטות והוקרא בספרים חיצונים ע"ש, והם נגד מדת משה רבינו ע"ה בקדושה שהוא הרביעי בקודש כנודע, וכידוע דברי חז"ל (במדבר רבה פי"ד) בישראל לא קם אבל באו"ה קם ומנו בלעם, שהשיג ממש דוגמת חכמת משה רבינו ע"הרק שחכמתו של משה הוא ספר התורה, וחכמת בלעם נקרא ספרים חיצונים, כי יש בכל דבר פנימי וחיצון פירי וקליפה תוך ולבוש, והנה הפנימות הכל הוא השם יתברך ומי שמבקש החכמה כי אורייתא וקובית הלל חד כנודע (זוה"ק ח"ב צ':) והרי הוא דבק בפנימיותה של חכמה, אבל מי שרוצה בחכמה בזולת רש"י זה נקרא ספרים חיצונים והוא חכמת כל בני קדם, ועל זה אמרו בנדרים [פ"א א'] על שלא ברכו בתורה תחלה, רצה לומר הברכה בכל מקום הוא הכרת הנותן אותו דבר ואינו נוטלה מעצמו, והם למדו תורה בדרך חכמה בלא ידיעת נותן התורה יתברך שמו זה גורם גלות הארץ שהוא עצמו העדר עולם הבא, כדיליף תנא במתניתין דכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא מקרא דלעולם ירשו ארץ שזהו ענין העולם הבא נהנין מזיו השכינה כמה שכתוב [ברכות י"ז א'], והוא עצמו ירושת הארץ כמה שכתוב במקום אחר בטעם בכורים שכל עיקר קדושת הארץ הוא הכרת הנותן אשר נתת לי ה' שמדבק טובות הארץ ופריה בנותנם, וכמה שכתוב שילהי [כתובות קי"א ב'] הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלו"ק, אבל כאשר מפריד הארץ מנותן הארץ אז עושה מארץ חוץ לארץ ומגיע גלות הארץ והעדר העולם הבא שהם ג' מתנות טובות שנתן הקבית הלל לישראל כמה שכתוב [ברכות ה' א'] תורה וארץ ישראל ועולם הבא, שהתורה עיקרה ללמד לאדם דבר זה שעל יי החכמה הוא מכיר הנותן וזה תכלית כל התורה והחכמה והיא האמצעי, ומזה זוכה לארץ ישראל שכוללת כל חמדות ותענוגי העולם שכולם נטע הקבית הלל בארץ ישראל כמו שאמרו ז"ל (עיין תענית י') רק שההבדל שקדושת ארץ ישראל היינו שלוקח כל העולם הזה עם הנותן רצה לומר שלוקח עמהם קדושה וחיים שהיא הפרוזדור ועל ידי זה זוכה ליכנס לטרקלין שהוא העולם הבא כמו שאמרו ז"ל (אבות פ"ד), וכל אלו מתנות לישראל לבד ולא עשה כן לכל גוי רק לנפשות בני ישראל שבהם יש הכרה זו, מה חכמת האומות שהיא חיצונית החכמה שאינו מוסיף הכרה בלב האדם לדעת כי הכל מהשם יתברך רק מפרידים הבריאה כולה וחושבים שהוא דבר שחוץ השם יתברך זה נקרא חיצון, וזה היה גם כן אחר שקרא בספרים חיצונים כדאיתא בחגיגה [ט"ו ב'] ]ושם זמר יוני לא פסיק מפומי', היפך דוד המלך ע"ה נעים זמירות ישראל והוא מלך הארץ] לכך קיצץ בנטיעות ואיתא בתיקונים [תיקון ס"ט] דמאן דנטל מלכות בלא ט' ספיקן איהו מקצץ בנטיען ע"ש, וידוע דמלכות נקרא ארץ רצה לומר הכח של השם יתברך שרצה שיהיה בריאה שלימה שיהיה אפשר להפרידה ולחשוב שהיא חוץ ממנו ואפשר לדבקה בו הוא המכונה כח מלכותו יתברך שרצה שיקרא מלך ואין מלך בלא עם (פר"א פי"א) וכנודע זה, וט' ספירן הוא כחו יתברך השופע בארץ זו שאינה נפרדת ממנו רק מדובקת בו בגוף המלך מה המפריד מקצץ המלכות מן המלך ונוטלה הימנו וזה דבר מבואר בחכמה.