Likkutei Maamarim, On Shimshon 19

וזהו סוף כל הנסים שגם בעולם העשיה ועולם הטבע נעשים נסים, והיינו בהעלם אור הידיעה דהשם יתברך וגלוי עלמא דשקרא שזהו סוף ותכלית כל סדר ההשתלשלות, והנסים דשם שמצד עלמא דשקרא הוא על ידי תיקון השקר שהוא על ידי סיומא דקשוט כנ"ל והיינו עבירה לשמה שהלשמה בא אחר העבירה, דכל עבירה לשמה היינו ע"כ שעל ידי מעשה זו יהיה נולד אחר כך דבר טוב דבשעת מעשה היא עבירה וגם מקודם אם כבר נולד הטוב למה יעבור אחר כך רק שמזה יצמח לעתיד דבר טוב ונמצא כח הפועל שבנפעל מתגלה לבסוף אחר הפעולה, ולכך הצירוף מהופך לגמרי והנפעלים קודמים לפועלים ולכך גם כן הק' קודם לר' בא"ב שהוא כפי הקדושה אין הק' מלוי לתאות הרי"ש דרצה לומר תאות הרשע רק הק' בא קודם, מה ד' קודם לה' שהה"י הוא מילוי תאות ד' אבל הרי"ש בא אחר הק' כי אין תיקונו להתמלאות תאותו רק תיקונו להיות נשאר כך ריש ודל היינו לעצור תאותו, דבמחשבה לא שייך עבירה לשמה דרק עת לעשות וגו' כתיב במעשה ולכן אמרו (יומא כ"ט.) הרהורי עבירה קשין מעבירה דאין להם תיקון שיתהפכו לזכיות וקדושה ועבירה לשמה כנ"ל בעולם הזה כל זמן שישנו ליצר הרע שממנו בא ההרהור רע כנ"ל אם לא כשמגיע למדריגת כך שנגלה לו שגם היצר עצמו הוא מהשם יתברך שדבר זה הוא בטול היצר מכל וכל כמה שכתוב מזה במקום אחר בזה נתהפכו גם ההרהורים רעים לטוב, אבל כל זמן ששולט בו היצר עדיין אי אפשר לתקן הרהורים רעים הקודמים [אלא שאין הקב"ה מצרפם למעשה כלל, חוץ מהרהורי על זה שאותם אפשר לתקן גם כן בתשובה להתהפך לטוב גמור כמשי"ת במק"א] רק התיקון להשאר כך רש ודל ושלא למלאות צמאון תאותיו כלל, וידוע בספר יצירה דבג"ד כפר"ת הם נגד ז' ימי הבנין והד' נגד תפארת מדת אמת ליעקב ור' נגד היסוד מדת יוסף הצדיק המפטפט ביצרו ואין ממלא תאותיו ואמרו ז (בראשית רבה פפ"ד) על פסוק בן זקונים שזיו איקונין שלו דומה לאביו, ובזוהר פרשת אחרי דהיסוד ו' זעירא ודומה לי' פירוש כי ד' היינו הצמאון והחשק שהוא המ"נ ואתערותא דלתתא מקבלת האשה גם כן מבעלה כי הוא כח הפועל שבנפעל ולכך הוא נגד הוי"ו שבשם, והרי"ש הוא גם כן צמאון וחשק הנמשך מחשק הנשפע מהשם יתברך רק שהוא דקטנות כי כשהאדם קטן ואין לו דעת הגמור הוא חושק לענייני עולם הזה ואחר כך כשמתגדל יודע וחושק לרצון השם יתברך, ואין האדם נולד מיד בתכלית השכל שלא יחשוק בקטנות גם כן לענייני עולם הזה ונאמר כי נער ישראל ואוהבהו והמשילו חז"ל (רו"ת חקת) לתינוק המתלכלך כי כך יסד השם יתברך שיהיה לאדם בקטנות החשק לעניינים פחותים, והוא נגד היסוד שהיא ו' זעירא פירוש כי הוי"ו הוא עץ החיים כידוע בזוהר ותיקונים ובזוהר [ריש ויקרא] שהוא אות אמת, רק שהחיות והאמיתות שבו הוא בקטנות ונדמה לי' שהוא ראשית הגלוי מיש לאין דלא קיימא לשאלה כלל ואין לומר עליו שהוא יש ולא שום הכרה אחרת, מה בוי"ו יש התפשטות נוסף על הישות מכל מקום האבא יסד ברתא והאשה נעשית כלי ומקבלת המיין נוקבין על ידי היסוד וכל השפעה הוא דרך היסוד, כי כך מנהג ברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא (שבת על זה:) ובתחילה הוא קטן ואחר כך מתגדל ובתחילה משיג חשקות דקטנות ואחר כך משליך זה ואוחז כשקות דגדלות, וכך בתחילה משיח בן יוסף ואחר כך משיח בן דוד שיבוא אחר שיכבוש משיח ב"י העולם על ידי כבישת התאות שהוא הרי"ש ואין עמלק נופל אלא ביד זרעו של יוסף (בבא בתרא קכ"ג:) שהוא אות הק' כנזכר למעלה, דאחיזת עמלק אשר קרך באתוון ק"ר ואמרו ז (תנחומא תצא) שחתך ערלותיהן וכו' וכן דרשו על קרך לשון קרי כידוע שטיפת הקרי נמשכת מהמוח, ולפי שהוא בתאוה דעולם הזה כמו שאמרו ז"ל (ויקרא רבה פי"ד) אפילו חסיד שבחסידים וכו' ולכן היא מטמאה אלא דהקב"ה נותן טהור מטמא שנוצר מזה ולד, וזהו היה בסוף שרומז על ההתחלה מן החכמה שבמוח והוא בסוף גם כן דאב מזריע לובן שממנו המוח כמו שאמרו ז"ל (נדה ל"א.) והיה הוא רק ראש א' מתלת רישי"ן דשי"ן ומורה על עומק ראשית דמחשבה לבד, ועמלק הוא ראשית גוים ואין לו גם עומק ראשית טוב רק אתוון ק"ר לבד, אבל אצל ישראל העומק ראשית טוב ולכן נקרא קרי, אבל הגילוי דישות ממחשבה ורצון אינו מבורר לטוב ולכן יש בו טומאה ולכך היתה כח ומקום לעמלק להלחם כי גם בהם אין מבורר ומלחמה לד' בעמלק מדור דור, שבכל דור הקב"ה מברר מעט מעט שתאות של בני ישראל הוא מצד הקדושה ומצות עונה ואין רוצים במותרות שזהו יסוד כונת מצות מילה וחתיכת הערלה דע"ל דאין רוצים במותרות התאות רק כפי מה שהוא רצון השם יתברך לבד, ועל ידי זה מוציא יקר מזולל שנעשה צירוף יקר היו"ד קודם ואין זה נקרא יסודא דקשוט כמו שק"ר שהשי"ן כולל כל החכמה בינה דעת דהיינו מוח ולב ודעת המחברם ומקשה הרצון עם המחשבה לחשוב מה שהוא רוצה ולרצות מה שהוא חושב והכל קשוט שהכל מאמיתות השם יתברך, ואחר כך כשמתמלא מתאות העולם הזה וחושק להם [שעל ידי המילוי נולד חשק כטעם משביעו רעב מרעיבו שבע (סוכה נ"ב:) ולכן הק' קודם לר' ואי אפשר לרי"ש להיות קודם הק' מאחר שכשמרעיבו שבע] אז נעשה כל שקר שנראה שלא כמו הקשוט שהוא ההיפך מתאות עולם הזה, אבל היה רומז על החכמה שבמוח לבד אבל בלב עדיין יש יצר לב האדם הרע מנעוריו ונמצא מה שהוא נראה למילוי תאות ואפילו חסיד שבחסידים כו' זהו מצד היצר שזהו חוץ לגוף הנפש הישראל ית שעצמות נפשו הוא חלק אלו"ק ואין לה שייכות כלל לתאות עולם הזה, והיצר רע שבלב אינו מעצם העיסה כלל רק שאור המעורב בעיסה ובדבוק הק"ר ליו"ד לומר שהם נמשכים מן החכמה שבמוח ששם אין שייכות ליצר כטעם נשמה שנתת בי טהורה היא שביארנו במקום אחר, זהו דבר יקר ולא טומאת קרי שהיה בסוף שמורה שסופו להיות דבר יקר אחר כך כשנולד הולד אבל עכשיו הוא טומאה, אבל יקר היינו שבהוה הוא יקר כמו שהטיפה עדיין במוח שהטיפה הוא דוגמת יו"ד כידוע וכשהיא בראש היינו שהיא עדיין במוח וכשהוא בסוף היינו שכבר יצאת, וכשנעשה מקרי יקר היינו שעדיין היא במוח שהיא טהורה ויקרה והוא להיפך משקר שתיקונו והמתקתו על ידי הש' בסוף כמה שכתוב למעלה לפי שכבר יצאת מתלת אבהן אל כחות הפעולה וכלי המעשה להוציא הדבר לפועל, ובמעשה אין תקנה אלא על ידי שיתגלה הסוף הטוב שאז נעשה ההתחלה עבירה לשמה ומעיד על ההתחלה שהיה גם כן בהכרח טוב כי מאריא בישא גוריא טבא לא נפיק, וזהו בדבר האסור בפירוש בתורה שאין הסוף הטוב נגלה בו אלא על ידי המתקה ותיקון דהיינו על ידי התשובה מאהבה שזדונות נעשים זכיות שעל ידי גודל האהבה השם יתברך מאיר לו מעין העתיד איך החטא שלו מסודר בא מששת ימי בראשית והוא רצון השם יתברך ממש אבל קודם זה הרי נגלהו בעולם הזה הוא רק רע לבד הסרה והיפך מרצון השם יתברך, אבל בדברים הרשות מכל מיני תאות וחמדות העולם הזה אצל בני ישראל נגלה האחרית באות יו"ד ויש לומר עומק טוב באחרית שמאחר שהתורה לא אסרה דבר זה בפירוש בודאי יש בו איזה דבר טוב, ולכך היה בסוף שרומז על הישות לבד בלי שום הגבלה אחרת דלא קיימא לשאלה כלל שאין נודע עדיין שום מהות לו רק שזה נודע שיש בו עומק טוב מאחר שהתורה לא אסרתו אבל מכל מקום בהוה יש בו טומאה [וגם הוז"ל נקרא קרי שגם על איסור דהוז"ל לא נאמר לאו בתורה בפירוש וכמה שכתוב בתניא פ"ז דלא דמי לביאות האסורות דאין יכול להוציא הרע לגמרי אלא על ידי תשובה מאהבה שזדונות כזכיות [והיינו שמאירים לו כמו לדוד המלך ע דראויה היתה בת שבע וכו' (סנהדרין ק"ז.)] אבל בהוז"ל דלא נק' איסור שאסור וקשור ויכול להוציא הרע על ידי הכונה בקריאת שמע שעל המיתה יעוין שם: