Maor VaShemesh, Vayikra 3

עוד על פסוק הנ"ל ויקרא אל משה וידבר ה' אליו וגו' הא' של ויקרא היא זעירא וכבר דיברו ע"ז כל המפרשים ועוד לאלקי מילין לרמוז בה גם אמרו חז"ל ביומא ויקרא וידבר למדך תורה ד"א שלא יאמר אדם דבר לחבירו אלא א"כ קורהו. ולכאורה קריאה זו מה טיבה ומה ד"א יש בזה כשעומד עם חבירו שלא יאמר לו דבר אא"כ קראו גם אמרו ז"ל הובא ברש"י לכל הדברות ולכל האמירות ולכל הצווים קדמה קריאה וכו' יכול אף להפסקות היתה קריאה ת"ל וידבר לדיבור היתה וכו' ומה היו הפסקות משמשות ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין וכו' וגם זה צריך ביאור מה התבוננות שייך בזה ואמאי לא ידע שמאם מן הצאן וגו' או ואם מן העוף וגו' שהם ענינים נפרדים והנ"ל כי הנה מדרך מלכותא דארעא כששר משרי מלוכה בא לפני המלך להקדים פניו בברכת שלום כדרך שרי המלוכה שמקדימין פניו בתודה והמלך צריך לצוות אל השר דבר מעניני עבודת המלך אין זה מד"א שיצוה עליו אז בבואו ליתן תודת שלומו רק מנימוס המלכות לקבל מאתו תשורת השלום ולפטרו מלפניו מבלי שיאמר לו אז שום ציווי ואח"כ יצוה להאחד מהעומדים לפניו שיקראנו במכוון כדי לצוות עליו עניני הנהגות עבודת המלך ובאם השר נכבד מאד והמלך רוצה להראות לו חיבה יתירה אז ימסור הדבר להמטרנותא שלאחר שיצא השר מלפני המלך בהפנותו שכמו ללכת מהקבלת פניו שתקראנו המטרנותא ושתאמר לו שהמלך יש לו לדבר אליו דבר וזה הוא כבודו ומפאת הד"א. וזהו שאמרו חז"ל למדה תורה ד"א שלא יאמר אדם לחבירו אא"כ קורהו שפי' ג"כ כנ"ל שבאם חבירו נכנס אליו להקביל פניו אין זה מדרך ארץ שבאם צריך לצוות אותו שום ציווי שיצוה לו אז תיכף בבואו לפניו רק אחר שיפטר מלפניו מהקבלת פניו יקראנו כדי לומר לו מה שצריך לדבר אליו והנה למעלה בפ' פקודי נאמר שהקים משה את המשכן ויכס הענן את אוהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן ואח"כ נאמר ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד וכו' ואח"כ ויקרא אל משה וגו' ויש לשאול מדוע לא נתיחד אליו הדיבור תיכף בעת הכסות הענן את האוהל מועד ולמה אמר תחילה ולא יכול משה לבוא וגו' ואח"כ ויקרא אל משה לזה אמרו חז"ל למדה תורה ד"א מפני שתיכף לאחר הקמת המשכן שנאמר וכבוד ה' מלא וגו' היתה אז כענין הקבלת פני השכינה כביכול והיה הש"ית מתנהג עמו במדת ד"א כעין מלכותא דארעא שלא לאמור לו ענין ציווי עבודת המלך בעת הקבלת פנים והנה ידוע מהזו"הק שאתווין רברבין הם מהה' עלאה ואתווין זעירין הם הה' תתאה דא שמיטה ודא יובלא ואצל אברהם נאמר ויקרא מלאך ה' אל אברהם ויאמר וכו' ואמרו חז"ל שהי' המלאך קורא והדיבור מדבר וכאן אצל משה רבינו נאמר סתם ויקרא אל משה ולא פירש מי הקורא ואח"כ נאמר וידבר ה' שהדבור היה מאתו כביכול בעצמו ובכבודו והקריאה היא סתם לזה רומזת הא' זעירא שהיא מדת מלכות שמשה זכה שהיתה הקריאה ע"י המטרונתא בעצמה ושהא' זעירא קראה לו והדיבור הי' מאתו כביכול בעצמו כמו שנאמר וידבר ה' יכול אף להפסקו' היתה הקריאה פי' שגם בין ענין וענין היתה הקריא' ממדת המלכות ת"ל ויקרא וגו' וידבר לדיבור היתה הקריאה וכו' ומה היו הפסקות משמשות ליתן ריוח למשה להתבונן וכו' פי' שע"י שנפסקה השגתו מעט הוא נותן לב אז להתבונן ולפשפש בעצמו שעדיין אינו בתכלית השלימות וצריך עדיין לשוב בתשובה ולזכך את עצמו יותר בתכלית ההזדככות וזהו ליתן ריוח למשה להתבונן מלשון ולבבו יבין ושב כידוע שבינה היא עולם התשובה שבין פרשה לפרשה שנפסקה מעט השגתו הי' שב בתשובה שעדיין אינו בתכלית ההזדככות שלא תפסוק השגתו והוא מתבונן לזכך עצמו יותר ויותר.