Ohr HaMeir, Ki Teitzei 6

כי תשה ברעך משאת מאומה לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו. הנה כלל מונח בידינו שהתורה הקדושה ישנה בכל אדם יחד עשיר ואביון וא"כ במה יקיים העני שאין בידו לפורטה פסוק כי תשה ברעך כיון שאינו נושא ונותן במו"מ עם בני אדם והנראה אשר בכאן דברה תורה כנגד בני אדם גם בני איש החוזרים פניהם מהתורה והעבודה ויפנו אל מדעתם לצאת לפעלם ולעבודתם עדי ערב לרדוף כקורא בהרים אחרי הכסות והמזונות ודירה נאה וכדומה ולא ישיבו אמרים ללבם לומר עם נפשם עד אנה יכלו כחם לריק ויגיעם להבל ומתי יהיה הקץ לרדוף אחר מזון הנשמה שלזה תכלית בריאתו בעוה"ז וכשבא המוכיח להוכיח על פניהם עד מתי תניחו מלאכת הקודש עיקר תורת עבודת איש הישראלי ולמה תמאסו את העיקר ולתפוס את הטפל אזי מענה בפיהם קשה מזונות של אדם ואין לחם יורד משמים ולכן אפי' היום קצר והמלאכה מרובה להשתדל על המחיה היום עם הלילה ואיך לא יעטו כמעיל בשתם אם כמעשיהם כן הוא א"כ יתרון האדם מן הבהמה אין וככל הגוים בית ישראל המה המשתדלים ג"כ יומם ולילה אחרי המותרות כי אם בזאת נאות לו לאדם להשלים את נפשו את האלהים להסתפק במיעוט וכל מה שחננו אלהים אפי' במעט מזעיר ידמה בנפשו כאלו גם זאת רק בתורת צדקה כי כל אדם יודע בפתיחת ערכו ומיעוט עבודתו אם הבורא ברוך הוא ואינו ראוי לערך מעשיו אפי' לחנון מעט כזה ומה שחננו אלהים אינו כ"א חסד אל וטובותיו העודפים על בני אדם ומרבה להיטיב עם בריותיו מדרך צדקה וחז"ל נתעוררו שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה אלו הצדיקים שכל העולם ניזונין מצדקה והם ניזונים בזרוע אשר ראוי לתת להם מבית המלך בכשרון פעולתם הטובים הנה בודאי בני עליה המה מועטים שניזונים בזרוע ידם כי אלף שנים אלו יחיה אדם היפרע חוב טובה אחת מני אלף מטובותיו ית' העודפים כאשר איתא בחסיד בס' חובת הלבבות ע"ש הכלל מי שנגע יראת אלהים בלבו אל ישים את לבו ורוחו ונפשו כל הימים להשיג מחוז חפצו ודי מחסורו כי אם ביראת אלהים כל היום ומצד היראה יבוש ויכלם להרים ראש לשאול אוכל לנפשו וצרכיו המרובים ולהתרעם באם שיחסור כל בו וביתו ריקן מכל טוב כי משיב אמריו אל עצמו איככה אוכל להרים ראש וליפצה פה כיון שידעתי נאמנה אפי' חנון המעט שהיטיב. עמי איני ראוי לערך מעשי כי אם צדקה עשה אלהים עמדי ומדרך המקבל צדקה בוש יבוש וכלימה יכסה פניו להתרעם על הנותן למה לא הרבה בצדקתו ולזה כיוונו במאמרם אם רואה אדם מזונותיו מצומצמים יעשה מהם צדקה הכונה בודאי אין דרכו של איש הירא ותמים במעשיו להסתכל על חסרונו כי אם ישליך כל יהבו על ה' והוא יכונן מחשבותיו וצרכיותיו כי הוא יודע לתקן עניינו יותר ממנו אמנם בהתרמי כזה ששגה ברואה והסתכל כבר על חסרונו ורואה שמזונותיו מצומצמים עצה הגידו חכמים ליתן לנפשו ובלתי יהרהר אחרי מדותיו ית' ויעשה מהם צדקה כלומר יעשה בחי' מזונותיו שהקב"ה זן ומפרנס אותו יעשה אותם שהוא מדרך הצדקה ולא מצד כשרון פעולותיו וכיון שכן הכל לטובה חשוב לפניו אפי' מעט מהמעט כיון שגם לזה אינו ראוי לערך מעשיו וצדמה עשה אלהים ולא עזב חסדו מאתו לא כן מי שנפשו רחבה עליו ואין העולם ומלואה די לו ואמר יאמר העבד אלך לי אל הגדולים הנזונים בזרוע ידם ולא נופל אני מהם כמוהם כמוני ראוי לתת לו מבית המלך בזרוע ידי והכסיל הזה בחושך הולך ולא שם בטחונו כלל אל האלהים וכל חללי דעלמא נראה לגבהות עיניו כאלו נעשה בשבילו ואומר לי הזהב ולי הכסף ואיש כזה אפי' בגשתו לפעמים לתורה ותפלה וכדומה מעבודת אלהים אינו עובד כ"א את עצמו ומאת הבורא שכוח לוח לבו ובאמת טועה מדרך השכל שעיקר התורה והתפלה רק צורך גבוה ולא צורך עצמו וזכרתי כמה פעמים בשם המגיד זלה"ה וכשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום מוסב הדיבור לשכינה שהיא מקומה של עולם כי גם תפלתו תועבה כששואל רק צורכי גופניות ואינה מקובלת ורצויה לפני המקום: